תרגום מאנגלית: פרומה נייט, עריכה – עוזי לוטן

הסמל המסחרי של הנצרות הפלשתינאית: הכנסייה הנוצרית מוקפת בגדר הבטחון המפרידה את הגדה המערבית משטח הקו הירוק בישראל, המקשה על חדירת מחבלים מחד, אך הגורמת לחוסר-נוחות לערבים בגדה המערבית, מאידך.

האחרון בסידרת כְּלֵי הלוחמה נגד ישראל:

נצרות בלבוש פלשתינאי

גוף המשיח בארץ חווה לאחרונה מהלומה צורבת ומכאיבה ביותר, בעת שצפינו בסדרות שידור חי במתקפה מתוחכמת ביותר נגד קיומה של ישראל. המתקפה המפתיעה הזו נוהלה בהנחייתם של מנהיגים נוצרים-פלשתינאים בכנס בשם "ישוע במחסום", בבית-לחם. ביטויי האהבה החלקלקים שלהם כלפי עם-ישראל הובעו בנשימה אחת ביחד עם תיאוריהם את חוסר הצדק, את הכיבוש המרושע וחסר ערכי-המוסר, ופשעים נגד האנושות שבוצעו ע"י מדינת-ישראל הנפשעת.  

הדוברים בכנס דרשו שגדר הביטחון והמחסומים יוסרו, מה שכמובן יאפשר שוב את חדירתם של מחבלים-מתאבדים לשטח ישראל. הם גם דרשו שפלשתינאים יורשו לשוב אל "ארץ מולדתם", שבפועל פירושו, להעניק את ארץ הקודש למוסלמים על מגש-כסף.

המלומדים הנכבדים הסבירו שלישראל של ימינו אין כל קשר לישראל המקראית, דהיינו – לכתובים מתקופת התנ"ך אין יותר תוקף בתקופתנו!! הם טענו שזרע-אברהם המוזכר בתנ"ך מתייחס באופן פרטי רק לישוע, ולא לעם-ישראל כאומה.

יתרה מזאת, הם גם טענו שלכל ההבטחות שניתנו לעם-ישראל יש רק היבט רוחני ולא גשמי, ולכן כל פרשנות מילולית של הדברים היא בבחינת כזב. בעקבות זאת, הגיע הכנס למסקנה שמדינת-ישראל של היום איננה בשום אופן פועל יוצא של התממשות הכתובים.

מבין כל סדרות השידור החי שהאזנתי להן, לא שמעתי דבר וחצי דבר על התקפות טרור נגד ישראל, או על איומים להשמידה. במקום זאת, שמעתי פעילים פרו-פלשתינאים מאנגליה וארה"ב, כיצד הם מתעמתים עם חיילים ישראלים בגדה המערבית, ואומרים להם לערוק מהצבא בשל פשעיהם נגד האנושות. שמעתי גם קולות הקוראים להטיל חרם על מוצרים, כדי להביס את הכלכלה הישראלית.

ההתמקדות העיקרית של כל הכנס היתה בסיבלם של הפלסטינאים כתוצאה מהכיבוש הבלתי-חוקי של אדמות ערביות ע"י מדינת-ישראל הבלתי-חוקית. אך לא היה שמץ של מודעות שמדינות ערב השכנות, המעוניינות להשמיד את ישראל, הן הסיבה העיקרית לסבל העם הפלשתינאי.     

(אגב, אני תוהה אם אותם נוצרים ערביים היו מוכנים להתחלף עם 1,000,000 ישראלים החייבים לרוץ למקלטים כל כמה דקות כתוצאה מיותר מ-2,000 טילים ששוגרו נגדם מעזה בתקופה האחרונה).

מה כולם יודעים אך לא אומרים?

מהו הנעלם הגדול שכולם יודעים על קיומו, אך מסרבים לדבר עליו? מדוע קיימת שנאה תהומית כלפי ישראל מצד הכנסיה הנוצרית-ערבית בגדה המערבית? מדוע הם נאחזים בתיאולוגיה חלופית? התשובה היא פשוטה: מפני שהם חוששים מהאיסלאם.

אם נביט אל הנתונים הבאים: לפי אנציקלופדית "לוּקלֶקְס" (LookLex), רק אחוז אחד מתוך האוכלוסיה בגדה המערבית ובעזה הם נוצרים מסורתיים (קתולים, ארמנים או יוונים), ורק עשירית האחוז (0.1%) הם פרוטסטנטים. ועוד נאמר שם: "עובדות אלה מעידות שבפלסטינה (הגדה המערבית ועזה) קיימת החברה ההומוגנית ביותר במזרח התיכון מבחינה דתית, שכן היא היחידה הקרובה ל-100% מאוכלוסיתה השייכים לאיסלאם הסוני".

בקיצור, קבוצת המיעוט של נוצרים-אוונגליסטים בגדה המערבית ובעזה, שוחה בגודש מספרי של 4,000,000 מוסלמים.

פעילים תומכי פלשתינאים מצרפת, מוחים על מעצרם של פעילים אחרים ע"י הרשויות בצרפת. אלה שנעצרו, הואשמו בהסתה לאפליה, לשינאה, או לאלימות באמצעות הטלת חרם על ישראל.

מדוע אין יותר מאחוז אחד של נוצרים שנותרו בתוך הגודש המספרי של המוסלמים ב"פלסטינה", בעוד שבישראל, 10% מהערבים הישראלים הם נוצרים? העובדות מעידות על עצמן: אין מקום בעולם שבו יש לערבים חופש דת ממשי כמו במדינת-ישראל. עם זאת, ערבים-נוצרים בגדה המערבית טוענים שהמוסלמים אינם מטרידים אותם! זהו תרחיש שונה לחלוטין מהתרחיש המוכר לנו, לפיו מספר הנוצרים הזעיר בעזה גורם להם להיות פגיעים במיוחד לאיסלאם הקיצוני: חייהם שם נמצאים בסכנה מתמדת מצד החמאס השולט בזירה. במידה וחמאס יצליח להשתלט על הגדה המערבית ב"בחירות" הבאות, יהיו הנוצרים הערביים והישראליים תחת מיתקפה מתמדת.

עם זאת, הערבים הנוצרים שהשתתפו בכנס נחושים ברצונם לראות במחיקתה של ישראל מהמפה. הם גם אינם מאמינים שקיימות הבטחות מקראיות המיועדות לישראל, שעדיין לא התממשו. אחד המנהיגים המשיחיים בגוף המשיח בארץ, יוסף שולם, קונן על מצב הדברים: "הנוצרים בגדה המערבית ובעזה, אינם קולטים שבת-בריתם הטובה ביותר היא ישראל, ותקוותם הטובה ביותר מצויה בישראל. היום יגיע, כשנוצרים ערביים אלה ישתוקקו שישראל תהיה שם בשבילם, והם יקראו לישראל לבוא לעזרתם, ממש כמו שמתנגדי-המשטר בסוריה עושים זאת היום".

האם הכנס משמעותי מבחינתנו?

מדוע כנס בית-לחם, המונה 600 איש בלבד מצליח כל-כך להוציאנו משלוותנו? הסכנה הטמונה בו היא בכך, שאנטישמיות קולנית וצורמת מסוג זה, עטופה במסווה של "אהבת אלוהים עבור אויבינו (הישראלים)", ובו זמנית גם בשפה כנסייתית יפה – עלולה להעצים עוד יותר את התרמית ואת אחיזת העיניים המעוותים בשני תחומים: 1. בדבר תפיסת הכנסיה את מקומה של ישראל, ו-2. חוסר הצדק המשווע כביכול בהתייחסות מדינת-ישראל כלפי הפלשתינאים, והנזק הבל ישוער שהיא כביכול גורמת להם.

במעטה התום שלהם, יכולים הנוצרים הפלסטינאים לגרום נזק רב יותר לאזרחי ישראל מאשר המוסלמים. שפת המושגים הנוצרית שגורה בפי דובריה, נוסח המילים הוא רוחני, אך המטרה הסופית היא – השמדתה של ישראל. דברים מסוג זה מתאפשרים באמצעות תיאולוגיה חלופית. האמת היא, שאין דרך להתפשר עם תיאולוגיה חלופית, לא משנה מי מלמד אותה, או מי מאמין בה. אין שום ספק שהיא המפתח לרשע המאפיין את ההסטוריה של הנצרות, אותו הרשע שהווה גם את המניע העיקרי של גלגלי השואה, ושהביא לעלילות דם ולפוגרומים לאורך ההסטוריה.

התעמקות במאמרו הבא של אבנר בוסקי, איש-מחקר מאמין תושב עומר, מסייעת להבין את התרמית הטמונה בתיאולוגיה החלופית, שרבים מהאוונגליסטים עדיין שרויים בה.

אינני יכולה לסיים מאמר זה מבלי לציין את קיומם של מאמינים ערביים בעלי שיעור קומה – יותר מהם בשטח ישראל, אך גם כמה מהם בגדה המערבית ובעזה (הנרדפים באופן חמור למדי ע"י חבריהם המחזיקים בתיאולוגיה החלופית) – היודעים מה התנ"ך אומר, ושקבלו החלטה להאמין לדבר אלוהים ולראות את גורלם כחלק מגורלו של עם- ישראל, כפי שרות המואבייה עשתה בזמנו, ולא להיכנע לאיומים האלימים של דת האיסלאם.

אנו לא רק אוהבים אותם, אלא גם מחפשים דרכים לעבוד בשותפות אתם כדי להרחיב את ממלכת האלוהים בקרב יהודים וערבים כאחד. התרגשותנו ותודתנו הן במידה שווה, בין אם יהודי או ערבי מקבל ישועה.

והאם אנו סבורים שמא פוליטיקאים וחיילים ישראליים הם דוגמאות למוסריות וחמלה? כמובן שלא.

האם סיבלם של הערבים נוגע בנו?  כן !

 האם אנו רוצים לראותם נושעים?  כן ! 

האם אנו רוצים לראותם מקללים את עצמם דרך קללתם את ישראל? לא !

קללת ישראל בוודאי תמנע מהם תחייה רוחנית ושגשוג במישור הפיסי, ותפיל לתרמית רבים מהמאמינים התמימים ברחבי העולם כולו.

לצערנו, כאשר מרצים ואינטלקטואלים מהשמאל הליברלי בארה"ב ובאירופה, אלה המתיימרים להיות מאמינים והמפיצים כל-כך הרבה שנאה כלפי ישראל - משלבים את הרעל שלהם עם זה של הערבים הנוצרים בגדה המערבית ובעזה. לסיפור חייהם של אלה האחרונים יש מטרה אחת בלבד - לתאר איך ישראל גורמת להם סבל ועוול שלא יתוארו, ומותר לומר שהצירוף של השניים הוא קטלני עבור ישראל. זוהי לא פחות מאשר שלוחה נוספת של השטן שמטרתה להשמיד את עם-ישראל, שאלוהים השיב לארצו באחרית הימים.

ה-א' ב' של התיאולוגיה החלופית,

ע"י אבנר בוסקי

פלשתינאים, אירופאים ופעילי שלום מתנועת השמאל הישראלית, מפגינים נגד גדר ההפרדה, קרוב לבית-לחם.

במשך השנים האחרונות, יצאו כמה פלשתינאים נוצרים עם מסר קולני של תיאולוגיה חלופית, שלפי תחושתם של רוב המאמינים בארץ, גורם נזק רב לעם-ישראל ולמדינת-ישראל. ראשית, לפני שניבחן את תוכנה של התיאולוגיה החלופית, עלינו להגדיר מושגים מסוימים, ולהבין מיהו "פלשתינאי".

שורשים היסטוריים של המושג "פלשתינאי":

המושג "פלשתינאי" מקורו בתקופה המיידית לאחר שהרומאים הכניעו את מרד בר-כוכבא (135 אחרי הספירה) הקיסר הרומי, אדריאנוס, נתן שם חדש למחוז זה שהיה תחת שלטונו דאז: "מחוז סוריה-פלסטינה", תוך שהוא עושה שימוש בנוסח הלטיני של המילה "פלישתים" – אויבי ישראל המושבעים מתקופת התנ"ך. בחירתו של אדריאנוס את המושג, לא הייתה באקראי: הייתה בכך פגיעה מכוונת ביהודים. במאה המדוברת, רוב תושבי האזור היו יהודים. הערבים החלו להגיע  למחוז פלשתינה רק עם הג'יהאד המוסלמי ב-638 אחרי הספירה, כ-500 שנה מאוחר יותר!

למרות שמעולם לא הוקמה מדינה בשם "פלשתין", השם המקולל שניתן ע"י הרומאים, המשיך להיות מקושר באופן רופף עם האזור לאורך הדורות.

אחרי הכיבוש האיסלאמי החלו הערבים להתיישב כאן, ועם בואם של הצלבנים, הוצף האזור בזרם של אירופאים קתולים וביזנטינים מקונסטנטינופול. במאות שלאחר הכיבוש העותומאני ב-1517, החלו מוסלמים להגיע ממרכז אסיה בזרמים רצופים ולהתיישב באזור זה. רק אחרי הכיבוש הבריטי בדצמבר 1917, קיבל האזור את השם "מנדט פלשתינה" ב-1922. באותה תקופה, היה המושג "פלשתינאי" מכוון ליהודים וערבים כאחד, והשם המקורי של העיתון "ג'רוזלם פוסט" היה "פלשתין פוסט". רק אחרי מלחמת העצמאות ב-1948, התפתח בהדרגה המושג "פלשתינאי" לשם נרדף לערבים החיים בשטחה של ישראל. לפיכך, המושג "פלשתינאי" הוא כינוי חדש למדי.    

פלשתינאים בגדה המערבית קוראים לחרם על מוצרים ישראליים ועל תוצרת ישראלית שמקורה  בהתנחלויות.

בעוד ערבים פלשתינאים מנסים לתרום את חלקם האינדיבידואלי לשיח הדתי בארץ, כשהם מכריזים השכם והערב על נקודת המבט המאפיינת אותם כְּשֵמִים (צאצאיו של שם), שיש להם הזכות לחיות כגֵרים בארץ שאברהם הנחיל ליצחק וליעקב (בראשית כה' 5-6), נשאלת השאלה: מה תרמו עד כה הפלשתינאים-הנוצרים לתובנות התיאולוגיות-רוחניות של גוף המשיח בארץ, בנוגע לתפקידו וקריאתו של עם-ישראל?    

סבל ותיאולוגיה

אחד הנושאים העיקריים שפלשתינאים נוצרים מתמקדים בו, הוא, סיבלותיהם במאה ה-20, כאשר צבאותיו החמושים של העולם הערבי-מוסלמי התנגשו עם המדינה היהודית בחיתוליה.  

ערבים-נוצרים בשטחה של ישראל הם אכן מיעוט זעיר בתוך הקהילה המוסלמית הרחבה, לכן אין פלא שחלקה הארי של נקודת מבטם לקוח מהחברה המוסלמית הרחבה. המרד המוסלמי בירושלים בשנים 1920-1930, הטבח בקהיליה היהודית בחברון ב-1929 (מאורעות תרפ"ט), ההתקפות הערביות המקומיות ראשית על הבריטים ואח"כ על תשתיות וישובים יהודיים בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, היווּ ביטוי אלים להתנגדותם לכל סמכות זרה, והינם מפתח חשוב להבנת תיאולוגיה פלשתינאית: הן ביחס ליהודים, והן ביחס לישראל ולמאמינים משיחיים יהודים.

בתחילת המאה ה-20, מצאו את עצמם ערבים-נוצרים, תכופות, נדחים ע"י הקהילה המוסלמית שאמנם קיבלה אותם לשורותיה – אך כבוגדים. מטבע הדברים, הם נחשבו כמשתפי פעולה עם התרבות המערבית-הנוצרית, מורשתם הרוחנית של הצלבנים, והם היו במעמד מדוכא ונחשבו כאזרחים סוג ב', ממש כמו שאר הנוצרים והיהודים שחיו בחברה המוסלמית. בקיצור, גַיִס-חמישי בעולם מוסלמי העשוי מיקשה אחת. כתוצאה מכך, כמה ערבים-נוצרים (הן נוצרים בשם בלבד, והן אוונגליסטים), עשו מאמץ בלתי-נלאה לבטא תשוקה כפייתית כדי להוכיח שהם יותר מחוייבים לאומה הערבית ויותר קיצוניים משכניהם המוסלמים, בתמיכתם הנלהבת בהתעוררות הלאומית-הפלשתינאית, ובהתנגדותם למדינת-ישראל.

אחת הדוגמאות המצויינות של הליך זה נמצא בעולמו של ארגון הפָתָח', הדוגל בהתנגדות אלימה. ד"ר ג'ורג' חבאש, מייסד ומזכיר כללי לשעבר של אירגון החזית העממית לשיחרור פלשתין, נולד למשפחה נוצרית בלוד, ונהג לשיר במקהלת ילדים בכנסייה היוונית-אורתודוקסית שבה נהגה משפחתו לבקר. לבסוף הוא עבר לפוליטיקה, והוגלה פעמיים מירדן אחרי שני נסיונות הפיכה כושלים להדיח את חוסיין, מלך ירדן דאז. הוא הצטרף לארגון הפתח', שיאסר עראפאת היה אחד ממיסדיו העיקריים, וגם שימש כאחד ממנהיגי האירגון. ב-1970 הביא נסיון ההפיכה שלו לסידרה של מרחצי דמים ביוזמת ספטמבר השחור. הוא אף אירגן את הטבח בנמל-התעופה לוד (בן-גוריון) – 30.05.1972, 27 הרוגים, את הפצצת מטוס סוויסאייר מעל ציריך בשוויץ – 21.02.1970, 47 הרוגים, וחטיפת מטוס אייר-פראנס לאנטבה באוגנדה – 27.06.1976. חבאש היה קיצוני במיוחד בעולם הטרור הפלשתינאי, והיה הנוצרי היחיד שהגיע למעמד כה חשוב.

סבל וקורבנות – אבני הבניין של התיאולוגיה הפלשתינאית

ב-1948 הכריזו צבאותיהם המאוחדים של חמש ממדינות ערב, בנוסף למאבקם של ערביי ארץ-ישראל שהחל מייד עם הכרזת תכנית-החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, על מלחמת ג'יהאד נגד משקים וערים שהיו מיושבים ביהודים, תוך כדי הכרזות על טבח ורצח-עם. אך במערכות המלחמה הממושכות ורוויות הדם, מרבית צבאות ערביים אלה נהדפו לאחור, תחילה ע"י צבא יהודי בלתי סדיר, ההגנה, ולאחר הכרזת העצמאות – ע"י צה"ל. וכך, כנגד כל הסיכויים – ראתה מלחמת העצמאות נצחונות ישראליים חוזרים ונישנים.

הערבים נמלטו על נפשם מעריהם וכפריהם, ברוב המקרים בעידודם של מנהיגים ערביים. רבים מהם גם נעו צפונה לבירות, או דרומה לעזה, בעודם ממתינים לניצחון המוסלמי המובטח, וטבח היהודים שעליו הוכרז מלכתחילה. במיעוט קטן של מקרים, כמה ערבים גורשו בכוח מכפריהם ע"י כוחות ישראליים, במיוחד באזורים אסטרטגיים היכן שכוחות ערביים קיוו לחדור ולחנוק את המדינה הצעירה בעודה באיבה.

בעיית הפליטים הפלשתינאים היא תוצאה של מלחמת הקוממיות. אך בעוד שמדינת-ישראל ספגה 800,000 פליטים יהודים שגורשו מארצות מוסלמיות באותן שנים (תוך הענקה מיידית של אזרחות מלאה), חיזקו מדינות-ערב את מעמדם של הפלשתינאים כחסרי מדינה, וכלאו אותם במחנות מוזנחים על גבולותיה של ישראל. מצרים וסוריה סיפקו אימונים לפלשתינאים להיות פדאיין (לוחמי חופש המקריבים עצמם), ולוחמי גרילה שמטרות התקפתם היו תשתיות ישראליות, קיבוצים ומטיילי-דרך תמימים. במקום לשפר את מצב הפליטים, עשו מדינות-ערב השכנות מאמץ משותף להפוך את הפליטים לכלי פוליטי וצבאי – שאמור לתרום להרס מדינת-ישראל.

מושגים המבטאים נקמנות פלשתינאית

מאז אותם אירועים של לפני כ-65 שנים, גדלו כבר שניים-שלושה דורות של פלשתינאים, עם נקודת מבט מעוות על ההסטוריה הפלשתינאית. זהו מבט המאשים את ישראל על כך שניצחה במלחמה. לו חלילה היתה מפסידה – עלולה היתה התוצאה להסתיים בכליה על תושביה. השקפה מעוותת זו מתבטאת באמצעות קול, רועד מזעם שאיפת נקם, ומתוך שאיפה לכבוש מחדש את השטח ש"נלקח מהם". הפלשתניאים שומרים על חיוניותו של סיפור זה של ההסטוריה הפלשתינאית באמצעות מילים בערבית, לפי הקו המקובל, המיועדות לשלהב את ההמונים להסתה. לדוגמא:

1.   נַכְּבָּה – האסון, או המכה – הכינוי לעזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000 מערביי ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות, ולמעברם לארצות ערב השונות או למקומות יישוב אחרים בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה, תוך יצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, וכתוצאתה הדרישה ל"זכות השיבה".

2.   נַכְּסָה – התבוסה, או הנסיגה – המתארת את התבוסה במלחמת ששת-הימים, 1967

3.   סַמָאוּד – נחישות, החלטה נחרצת והתמדה – לכבוש מחדש את כל שטחה של ישראל  

4.   אל-מוקוומה – התנגדות – מונח מעודן לשימוש בטרור אלים; המילה הערבית "חמאס" היא ראשי-תיבות של "חרקאת אל-מוקוומה אל-איסלאמיה" – תנועת ההתנגדות האיסלאמית.

הרי לפניכם עקרונות האמונה של סיפור ההסטוריה האיסלאמית הפלשתינאית, כפי שהם עצמם מבינים אותה, מאמינים בה, מאמצים אותה, וטורחים להציג אותה בפני כל-דיכפין:

·      הפלשתינאים הותקפו באכזריות והובסו ע"י כוחות רצחניים מתנגדי האיסלאם (צה"ל)

·      לאחר מכן, נלקחו מהם אדמותיהם בחוסר-צדק משווע

·       כעת הם נאלצים לחיות תחת דיכוי אכזרי

בסיפור הזה, אין איש הזוכר נסיונות כושלים לטבוח ביישוב היהודי לפני קום המדינה, ולגזול את אדמותיו, שנרכשו באופן חוקי. אף אין מי שמעז לזכור שבמשך מאות בשנים, נכפה על היהודים לחיות כאזרחים מסוג ב' בחברה המוסלמית, כשהם נתונים לרדיפות, מהומות, ואפילו טבח קהילתי מדי פעם.

והחשוב מכל: ההסטוריה הפלשתינאית-איסלאמית, דוחה את מסגרת ההתייחסות המקראית, הדוגלת בשובו של עם-ישראל לארצו, וזאת לפי הנבואות בתנ"ך ובברית החדשה.     

התפתחויות פרוטסטנטיות חדשניות

טווח הזמן שהמאמר הזה מתמקד בו לגבי המחשבה התיאולוגית-פלשתינאית, פרוטסטנטית או אוונגליסטית, הוא במשך שלושים השנה האחרונות. ספרו הראשון של ד"ר נעים עתיק (כומר לשעבר בכנסיית ג'ורג' הקדוש במזרח ירושלים), "צדק ורק צדק – התיאולוגיה הפלשתינאית לשחרור" (אורביס, 1989), מתווה מצע לחשיבה פלשתינאית חדשנית וברורה באשר לנושאים הבאים:

·        התנ"ך נחשב ע"י רוב הפלשתינאים כתיעוד הסטורי של עם-ישראל, שבתור הבן הבכור קיבל מעמד של העם הנבחר, והוא גם נשוא הנבואות המקראיות של שיבת העם לארצו. מכיוון שרוב הנוצרים-הפלשתינאים אינם מוכנים להכיר בעובדות תנכ"יות אלה ולקבלן, יש צורך למצוא פרשנות קיצונית אחרת כדי לפרש את העובדות ולהסבירן. כפי שעתיק אומר: "השאלה הבסיסית הנשאלת ע"י פלשתינאים-נוצרים רבים, בין אם הם ביטאו אותה ובין אם לאו, היא, איך יכול התנ"ך להיות דבר אלוהים לאור נסיונם של הפלשתינאים הנוצרים לתמוך ברעיון הציונות?" (עמ' 77-78, צדק ורק צדק).

·        המרקסיזם הוא זה שמשפיע על נקודת המבט התיאולוגית לשחרור, והפתרון המוצע הוא ברוח זו: ניתן לפרש מחדש כפרה וישועה כדי לתמוך במהפכה פוליטית, התנגדות באמצעות הפגנות, חרם ולחץ פוליטי על ישראל. "סַבִּיל" ("שביל" בערבית, מרכז כלל-נוצרי לתיאולוגית השחרור) הכריז לאחרונה, "אנו רואים בחרם כלכלי על ישראל ובמשיכת ההשקעות בה – כלים משוללי-אלימות להשגת צדק, שלום וביטחון לכל".   

·        לקריאה הנעלה של עם-ישראל בתנ"ך יש להעניק פרשנות מחודשת, שלילית במהותה. במאמר שכתב לאחרונה עבור הכנס "ישוע במחסום", כנס שמימונו בא לו מן המכללה המקראית בבית-לחם, עתיק ציין: "לרבים מאיתנו נראה שישוע הושם שוב על הצלב, כשאלפי פלשתינאים סובבים אותו... שיטת הצליבה של ממשלת-ישראל פועלת באופן יומיומי". במאמר שהתפרסם בירחון "אבן-פינה של סביל" (2000), עתיק מתאר את ממשלת ישראל כ"הורדוס בלבוש חדשני" והכריז ש"החטא הקדמוני הוא האלימות של הכיבוש הישראלי".

שלוש הנקודות הבאות מהוות את השלד למסגרת התייחסות שעליה מורכבות מרבית טענות הדיון של התיאולוגיה החלופית הפלשתינאית:

·        ביטול הבטחות האלוהים לישראל, ע"י פירושן מבחינה רוחנית גרידא, והכלתן על כלל המאמינים.

·        פרשנות מחודשת של "השליחות הגדולה" של ישוע, לעשות תלמידים: קריאה להפרעות סדר אזרחי מחד, ול"מעשים טובים".  

·        איפיון היהודים הישראלים כהתגלמות הרוע, הכובשים בחוסר-צדק חבל ארץ שאיננו שייך להם יותר.

צדק, אך רק צדק פלשתינאי

בכנס הנ"ל עשו הדוברים שימוש קבוע במושגים "צדק", "עשיית שלום", "דיכוי", "רשע" ו"אלימות", בקו אחד עם אופן חשיבתו של עתיק. דיכוי, אלימות, ורשע, היו מילים שגורות בקו המקובל שהתייחסו להשתלטות הישראלית על ארץ-ישראל והפעילות הבטחונית של צה"ל. בעוד שצדק, ועשיית שלום מתייחסים לצורך של הפלשתינאים לכבוש בחזרה אדמות שאבדו במלחמות 1948, ו-1967; לצורך להקים מדינה פלשתינאית; לחשיבות שבהשפעה על נוצרים ברחבי העולם: לחדול מגיוס תרומות למען ישראל, להחרים מוצרים ישראלים, ולעודד אותם לשכנע את מנהיגיהם להפחית תמיכה בממשלת ישראל, שנבחרת באורח דמוקרטי, ובמדיניותה.

כאשר עושים שימוש כה גס במושגים של צדק, שלום, דיכוי ורשע כדי לתאר את ישראל ואת אלה המגנים עליה, נראה שבא כאן לידי בטוי דפוס חשיבה לאומני-כוחני, המאפיין היום את רובה של התנועה הפלשתינאית לתיאולוגיה החלופית.

"אותה הגברת בשינוי אדרת"

רוב הדוברים בכנס הסכימו על הנקודה העיקרית – האמונה בשיבתו של ישוע לירושלים במטרה להקים את מלכות דוד היא הסיבה לשנאה איסלאמית כלפי ישראל, והיא בבחינת עיוות של התנ"ך וספרי הבשורה בברית החדשה. לדבריו של אחד הדוברים, שהיו מתובלים בלעג עוקצני, אלה המאמינים בתקומה הפיסית של עם ישראל, הם טיפשים ועיוורים. בו זמנית, סרבו כל הדוברים להגדיר את מהות אמונתם כתיאולוגיה חלופית. אך מההיבט הקלאסי שלה, תיאולוגיה חלופית מלמדת שההבטחות שניתנו באופן מקורי לעם-ישראל, אינן מתייחסות אליו יותר. מכיוון שאין זה מקובל כיום להכריז זאת בקולי קולות, המושג "חלופי" הוסר ובמקומו המושגים "מימוש", "משמעות רוחנית", או "הרחבה" נכנסו לשימוש. אך התוצאה הסופית היא עדיין אותה תוצאה. תורתו של שאול השליח (שהמתנות והקריאה שניתנו לעם-ישראל – אלה נשארו בעינם ואינם ניתנים לשינוי), מופנית ע"י תיאולוגים פלשתיניים לעמוד בניגוד ישיר לנאמר באל הרומים י"א 29: "שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ". בהתאם לנקודת מבט זאת, הארץ והבטחות הברכה שניתנו לצאצאיו של יעקב, שייכים כעת לפלשתינאים או לכל עם אחר – ולא רק באופן בלעדי לעם-ישראל. נקודת מבט זו סותרת את מה שאברהם התכוון לו בבראשית כ"ה 5-6. תנועת התיאולוגים הפלשתינאית מלמדת, שכל ההבטחות שניתנו לעם-ישראל היו מותנות בכל מקרה, ויש בהן משמעות רוחנית בלבד ולא מעשית, וכוונתן תמיד אוניברסלית, לא ספציפית. חוסר העיקביות ההגיוני בתורת התנועה הנ"ל – פשוט מדהים! בעוד ששאול השליח הזהיר את המאמינים הלא-יהודים ("הענפים") לא לגלות יהירות כלפי השורשים היהודים הנושאים אותם (רומים יא' 18), תיאולוג מסוים שהשתתף בכנס האחרון אמר, שהאמונה שאלוהים מחזיר את עם-ישראל לארץ-ישראל – היא לכשעצמה ביטוי ליהירות.

מתי חוסר אלימות הופך לאלימות?

במבט ראשון נראה שיש הסכמה בין התיאולוגים הפלשתינאים ואנשי-הרוח הסבורים שיש להימנע מאלימות. המושג "התנגדות בלתי-אלימה" מוזכר השכם והערב כמו מנטרה, בפרסומים ובמפגשים, אך נראה שיש כאן יותר ממה שנראה על-פניו. 

אחד מן הדוברים בכנס, מובארק אוואד, שהוא אחיהם של אלכס, דיקן המכללה בבית-לחם, ושל בישארה, נשיא המכללה, הצהיר בירחון ללימודים פלשתינאים: "האסטרטגיה הטובה ביותר היא זו של אי- אלימות. זה לא קובע את השיטות העומדות לרשותם של פלשתינאים מבחוץ; היא גם לא מהווה דחיית הרעיון של מאבק מזויין. היא איננה שוללת את האפשרות שהמאבק הפנימי יהפוך למאבק מזויין בשלב מאוחר יותר... ניתן לנצל שיטות אלו בהצלחה, לפחות בשלב זה,  ע"י אלה שאינם מחוייבים בהכרח לאי-אלימות ושעשויים לבחור, בשלב אחר, להיות מעורבים במאבק מזוין".

רבי שלמה ריסקין מצביע על כך (בשיקגו טריביון, 7 בינואר 1988), שאופי "אי-האלימות" שבקריאתו של מובארק אוואד אכן קורא ל"רודפי השלום" הללו לנסות ולחסום דרכים, לחבל במערכות תקשורת, לנתק קווי חשמל, טלפון ומים ולמנוע מעבר ציוד" – ובקיצור, חבלה מעורבת במאפיינים של מלחמת גרילה. עמדה דומה לזו של מובארק אוואד בוטאה ע"י בן וויט (שהיה ברשימת הדוברים בכנס, אך לא הופיע), במאמר בשם "התנגדות בלתי אלימה – אמצעי, לא מטרה", שהופיע בירחון "האינתיפאדה האלקטרונית" (אוקטובר, 2007), "מאבק עממי, בדומה להתנגדות אלימה, איננו מטרה בפני עצמה, הוא מהווה שיטה, אסטרטגיה. הוא המטרה הסופית, דה-קולוניזציה ושחרור מכיבוש ואפרטהייד ציוני"...

סאמי אוואד, מנהל קרן הנאמנות של "הוֹלִילֵנד", ומי שהיה אחד המארגנים הראשיים והדוברים בכנס (הוא בנו של בישארה ואחיינו של מובארק), דיבר בחופשיות דרך מאמר ע"י נג'יב פאראג', בשם "התנגדות בלתי-אלימה": התעורר בכל יום בבוקר ושאל את עצמך מה אתה יכול לעשות כדי להתנגד לכיבוש (מערכת תקשורת פלשתינית חדשה, 5 בינואר, 2007)?

אוואד מכריז: "האימונים אף מתמקדים במסעות התנגדות עממיים, הפגנות ומצעדים... אנו גם מתמקדים בשיטות אחרות של התנגדות בלתי-אלימה, כמו חרם על מוצרים. אחד הכלים החשובים העומדים לרשותנו בהתנגדות בלתי-אלימה, הוא חרם על תוצרת ישראלית...". אוואד גם התמקד על הפגנות-ענק נגד גדר הביטחון וחומות שנבנו ע"י ישראל כדי להרחיק מתאבדים וטרוריסטים. "הפגנות אלה אינן תחליף למאבק מזוין. זוהי אף לא שיטה להגיע לנורמליזציה עם הכיבוש. מטרתנו היא להחיות את ההתנגדות העממית, עד שכל אדם יקח חלק במיגור הכיבוש".

נראה מתוך ציטטות אלה, שהמסווה המבדיל בין אי-אלימות, הפרעות סדר אזרחי המביאות לאלימות, ומאבק מזוין – הינו דק למדי, והוגי התיאולוגיה החלופית של תנועה פלשתינית חדשנית זו, עושים לא פחות מאשר ניסויים עם מפלצתו של פרנקנשטיין, שתכליתה נועדה להתפרע ולצאת מכלל שליטה. תנועה בקנה-מידה כה זעיר – פועלת לה בחופשיות בקרב החברה הפלשתינאית, כניצוץ בחבית דלק. אין ספק שהוגים ומושכי-עט פלשתינאים אלה, שוחים בים סוער של אלימות איסלאמית, וכאשר הנסיבות יאפשרו זאת, תנועה זו עשויה למצוא דרך להזדהות עם דברי הקוראן באשר להסתרת פניו של אלוהים כלפי עם-ישראל, או עם הצורך הג'יהאדי לתבוע בחזרה אדמות איסלאמיות אבודות. אך לעומת זאת, כנסים מסוג זה, בהם יש נוכחות גדולה של משתתפים מארצות המערב, מאפשרים לתנועה זו להסוות ולהסתיר את כוונות אלימות שבעיקרי אמונתה.

מתנה מארץ-הקודש 

תיאולוגיה חלופית פלשתינאית היא פשוט תוספת למה שאנו כבר מכירים מהתיאולוגיה החלופית הכלל-נוצרית. היא מנסה להציג את עיקרי אמונתה לפי הקו המקובל, עיקרים שעדיין כוללים בתוכם התעלמות מוחלטת מהבטחות אלוהים הברורות כל-כך לצאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב והקריאה הבלתי מעורערת שיש לו עבורם. ההבדל טמון בכך שתיאולוגיה זו מנסה להסב את תשומת לב העולם לסבלות העם הפלשתינאי, ואף לחזק אל ידיהם של אלה העלולים להחליש את אושיותיה של מדינת-ישראל. היא מסרבת להכיר, בהכנעה הראויה, במעורבותו של אלוהים בהשבתם של צאצאי יעקב אל הארץ שניתנה להם על-ידיו דרך אברהם, כברית-עולם. אין הם מוכנים אפילו להכיר בברית-האהבה שאלוהים כרת עם עמו, ישראל. נראה שהם שכחו לגמרי להודות לאלוהים עבור שפע האדמות שהוא היקצה לעמי-ערב – יותר מ-640 פעם מאשר חבל ארץ כנען הקטנטן – השייך היום לישראל.

יש וודאי דרך טובה יותר עבור התנועה התיאולוגית הנ"ל: להתפלל עבור כלל העם הפלשתינאי, לעודד הפגעה בעד צרכיהם הפיסיים והרוחניים, ולטפח רגשות אוהדים ונסיון מצד גוף המשיח הבינלאומי ליצור אתם קשר – וכל זאת מבלי להסית להכחשת המתנות שאלוהים העתיר על ישראל, מבלי לבזות את הקריאה שלו עבורה, מבלי לטפח יחס המתנגד לישראל, ובעת ובעונה אחת להפיץ עיבוד מחודש של התיאולוגיה החלופית, המתובל בהפרעות שמאלניות של סדר אזרחי. האם באמת זה הדבר הטוב ביותר שיש לפלשתינאים הנוצרים להניח כמתנה לרגליו של ישוע, מלך ישראל, היושב על כיסא דוד?

אבנר ואשתו רחל מתגוררים בנגב. הם עוסקים בהלל, בהפגעה, בהקלטות מוסיקליות, ואחראים על שירות Final Frontier Ministries www.davidstent.org

רונן גֵז

סבי היה סנדלר בתוניסיה. הוא נמנה על 110,000 יהודים שחיו במדינה מוסלמית זו לפני קום מדינת-ישראל ב-1948. ואז, רוב היהודים שחיו בה נמלטו לישראל או לצרפת. הסבים שלי אמנם בחרו בתחילה בצרפת, אך לאחר כמה שנים החליטו שישראל היא המקום הטוב ביותר לגדל בו את ילדיהם, וכולם עלו למדינה הצעירה.

אבי היה בן 17 כשהגיע לארץ חדשה והתוודע לשפה חדשה – דבר שהוא קשה עבור כל נער מתבגר. אך הוא הצליח לסיים בית-ספר תיכון ואח"כ התגייס לצבא. זמן קצר לאחר מכן, הוא פגש את אימי – גם היא עולה חדשה מתוניסיה, הם נישאו והתיישבו בהרצליה.

שלושת אחי ואני, גדלנו בבית מסורתי: אבא אמנם הלך לבית-הכנסת בשבתות, אך כמשפחה, לא דקדקנו בענייני ההלכה הרבנית.

משפחת גז עם ארי סורקו-רם בטקס בר-המצווה של אליאור. משמאל, אולגה, סתיו, אליאור, רונן

תמיד האמנתי בקיומו של אלוהים, אך בפועל, איש מבני משפחתי או חבריי לא הזכיר אותו, והאמת היא שלא הקדשתי זמן רב לשאלה מי הוא אלוהים או מה פועלו.

סיימתי את ביה"ס התיכון, ואחרי שהתגייסתי לצבא, קבלתי את המשימה להיות שומר של נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג. הוצבתי בביתן-שמירה קטן מול בית-הנשיא, באזור נאה של הרצליה, ע"י הים. במרחק כמה בתים מביתן-השמירה, התגוררה משפחה תוניסאית ובתם, אולגה.

בהיותה בת 14, בעת שחלפה ליד ביתן-השמירה, נהגה אולגה לעצור ולפטפט אתי. נוהג זה נמשך כל עוד הייתי בשירות הצבאי, אך כשסיימתי אותו, התנתק הקשר בינינו.

ואז ב-1991, כשסדאם חוסיין החל לשלוח טילים לאזור תל-אביב, אולגה ומשפחתה – כמו כל אחד במדינה – בילו שעות רבות בחדר הביטחון שלהם. בתקופה זו, החלה אולגה שוב לחשוב עלי והתקשרה אלי.

היא הזמינה אותי להכיר את משפחתה שגילתה דאגה, מפני שאני הייתי בן עשרים ושתיים ואולגה רק בת שש עשרה וחצי. אך המשפחה החליטה שהייתי אדם טוב והגון, ולאחר שלוש שנים של חיזור, נישאנו. אח"כ מצאתי עבודה בבית-חרושת לנעליים, ולאחר מכן נולדו בננו הבכור, אליאור, ובתנו, סתיו.

בינתיים, אחיה של אולגה, שלומי, נהג לבקר בקהילה משיחית ברמת-השרון (שנפגשה אז בביתם של ארי ושירה), וקיבל את ישוע, שה האלוהים ששיחרר אותו מחטאיו. שלומי הפך מייד להיות מבשר, ובילה אתנו שעות בדברו על ישועה דרך ישוע המשיח.

אליאור, ממלא אחר המסורת עתיקת-היומין המבוססת על דברים ו' 8 בטקס בר-המצווה שלו. אליאור נמנה על הדור החדש של מאמינים משיחיים צעירים ילידי הארץ.

אולגה הקשיבה בקשב רב, והגתה בבשורה הטובה, ויום אחד היא פשוט חשה בשינוי שחל בליבה. היא לא אמרה לי דבר, אך ראיתי שהיא קוראת בתנ"ך במשך שעות ומתפללת – פעמים רבות תוך הזלת דמעה. אח"כ סיפרה לי שאלוהים פתח את ליבה והיא החלה לראות דברים באור אחר.

ואני, לא רק שלא נתתי את דעתי ללימוד של שלומי, אלא התחלתי בעצם ממש לכעוס על אולגה. התחלתי לנהוג בה בגסות וגם אסרתי עליה לבקר בקהילה המשיחית. גם אימי התחילה להיות מודאגת בקשר לאמונה המוזרה הזו. אך אולגה החליטה, נגד רצוני, להשתתף בכנס בן שלושה ימים למאמינים בירושלים. חשבתי שדעתי נטרפת עלי והדרך היחידה שאני יכול לתאר זאת, היא שבשלושת הימים הללו הרגשתי כאדם מת. הבנתי אז עד כמה אהבתי את אולגה ושאני רוצה אותה בחזרה – ויהי מה! מה שלא ידעתי הוא, שאולגה הייתה בירושלים, התפללה ובכתה עבור ישועתי.

כשאולגה חזרה מירושלים, הלכה מיד לבית הוריה, מפני שחששה מתגובתי. הלכתי ישר לבית הוריה וביקשתי ממנה לחזור הביתה, ואז אולגה אמרה: "אם אתה רוצה אותי, אתה חייב לקבל אותי ביחד עם אמונתי". הסכמתי!

בינתיים, שלומי המשיך לבקר בביתנו ולדבר אתנו על הכתובים, ובשלב מסוים אולגה ביקשה ממני לבקר בקהילת "תפארת ישוע". הלכתי, מפני שרציתי לרַצות את אולגה בשל אהבתי אליה, ומיד עם הגיעי לשם, עלי לומר שכל מה שראיתי וחוויתי היה טוב. האווירה היתה חמה, האנשים היו טובים, ההלל היה נפלא, וקבלתי כל כל הרבה אהבה מכולם.

אפילו אימי התחילה לבקר מדי פעם, לעמוד על טיבה של הקהילה. גם היא ראתה את הטוב שבאנשים וחוותה את אהבתם. באותה תקופה היתה לה בעייה רפואית שהרופאים לא יכלו לפענחה, אך אחרי בקשת תפילה בינה לבינו, שאלוהים יראה לרופאים מה הבעיה – למחרת מצאו הרופאים את מקור הבעיה. אימי התחילה להבין שיש כוח באלוהים דרך ישוע המשיח.

במרץ 2011, התחלתי לחוש בכאבים חזקים בצד השמאלי, הרופאים ערכו בדיקות רבות אך לא מצאו דבר. לכן, ניסינו את מזלנו אצל רופא פרטי מפני שהכאב התגבר. הוא מצא גושים באזור הצוואר, החזה והקיבה. אחרי ביופסיה קבלתי את החדשות הנוראות שיש לי סרטן שהתפשט בכל גופי. הרופאים המליצו על שש מנות כימותרפיה בסה"כ, מנה כל שלושה שבועות. הייתי תחת הרושם שסופי הגיע.

אך אז, התגייסה הקהילה שלי לתפילה עבורי בכל שבת. אם הייתי חזק מספיק כדי להשתתף באסיפה – הם הניחו עלי ידיים והתפללו. אם לא יכולתי להשתתף – הם התפללו בלאו הכי. רבים מחברי הקהילה ביקרו אותי, התפללו עבורי, לימדו ועודדו אותי לעמוד באמונה על הבטחות אלוהים לרפא אותי.

לאחר ארבעה טיפולים, הרופאים החליטו על בדיקת CT  ואמרו לי שמצבי טוב ושהסרטן כמעט נעלם.

לאחר שני טיפולים נוספים, עשו לי בדיקה נוספת, ואז הכריזו הרופאים שאני נקי לחלוטין מסרטן.

כשאולגה הלכה לאסיפת השבת (אני נשארתי בבית כי לא הייתי חזק מספיק), שמעתי שכאשר התחיל ההלל – רקדה מקצה אחד לקצה השני של האולם! כל הנוכחים השתתפו בשימחה והללו את שם אלוהים. לפני שאולגה הספיקה לבשר את בשורת הריפוי שלי, כולם כבר הבינו שאלוהים ריפא אותי!

ילדינו, שפעם חששו שיאבדו את אביהם, יודעים עתה שאלוהים חי, ובזכותו גם אני חי.

אני גאה לומר שילדינו הם חלק מהדור השני של יהודים משיחיים ברחבי הארץ! ומספרם הולך וגדל. הללויה!

תרגום מאנגלית: פרומה נייט, עריכה – עוזי לוטן

מפגינים מתגודדים בחומס, סוריה, חממת גידול למחאה אנטי-ממשלתית. המפגינים השתמשו בדרכי שלום עד שהנשיא אסאד החל לירות ללא אבחנה לעבר ההמונים. המספר העדכני של ההרוגים לפי המשוער: 7,000 במשך 12 חודש.

מדוע ממשיך נשיא סוריה להרוג בבני-עמו?

מאת: שירה סורקו-רם

מחריד לחשוב שרק במרחק של כמה קילומטרים ממשרדי בתל-אביב, שרועות ברחובות ערים גופות בני-אדם ללא רוח חיים, ויש גם הגוססים בבתי-חולים ארעיים בשל מחסור בתרופות, אפילו בסיסיות ביותר. אלה המנסים לחמוק בזריזות מבתיהם כדי לקנות לחם בפינת הרחוב, נקטלים כהרף עין על-ידי צבא צלפים.

שלטון הרודנות בסוריה נחשב לאחד האכזריים, המדכאים וצמאי-הדם בעולם. בקרוב תימלא שנה שלמה לטֶבח השיטתי של בשאר אל-אסאד בבני-עמו, ולריסוק כיסי המרד בערים באמצעות הצבא שלו המטיל את אימתו בעזרת טנקים, מרגמות, טילים וצלפים. יתרה מזו, רבים מהפצועים חוששים להגיע לבתי-החולים היות שכוחות הביטחון הסורי נוהגים לפשוט על בתי-החולים ולירות בפצועים ואף ברופאים.           

רשת החדשות "אל-ערביה" דווחה לאחרונה שמשפחות רבות נתקלות בקשיים בהבאתם לקבורה של יקיריהם, היות שכוחות צבא ירו על המתאבלים שנכחו בהלוויות.

אירגוני זכויות-אדם מדווחים על יותר מ-7,000 הרוגים ואלפי פצועים מאז התחילה ההתנגדות למשטר לפני כשנה. מדווח שלמעלה מ-37,000 נמצאים בבתי-הסוהר ועוברים עינויים באופן שיטתי (רשת בי.בי.סי, 6 פבר'. 2012).    

תמונותיו של הנשיא, באשאר אל-אסאד, נמצאות בכל מקום בשכונות אוהדות הממשל.

בשלב הראשון של ההתנגדות, קראו המפגינים לדמוקרטיה וחרויות זכויות-אדם באופן מאופק למדי, תוך מגמה להביא לסופם של "חוקי החירום", שלפיהם התנהלה המדינה במשך 48 שנה. אך, כאשר צבאו של אסאד החל לירות ללא אבחנה בהמונים שהפגינו בדרכי שלום, שינתה ההתנגדות את פניה ללא פחות מאשר שאיפה נחרצת לסילוקו של אסאד מהשלטון.

ככל שגברה האלימות, הפכנו להיות עדים לסדרה סודית מצולמת ששודרה דרך האינטרנט ע"י פעילי ההתנגדות. הסדרה מתעדת את הנואשות המוחלטת של התושבים שצילמו את ההפצצות על שכונות מגוריהם, בעודם מיללים בבכי ומתחננים אל העולם שיבוא לעזרתם.

מעשי הזוועה הגיעו לשיא חריג כזה, עד שהליגה הערבית רבת העוצמה איבדה את סבלנותה כלפי אסאד, ודרשה שצוות משקיפים ערביים יירתם להביא לסיום הרצח, אך גם ניסיון תקיף זה הסתיים בכישלון מחפיר. פקחים סורים מטעם השלטון סיכלו את עבודת המשקיפים, וכוונו אותם הרחק מזירת ההרג שרק הלכה והתרחבה.

האו"ם נקרא לסייע

בשלב מסוים הוציאה הליגה הערבית את סוריה מחברותה בארגון – צעד נדיר לכל דבר! היא גם הטילה סנקציות כלכליות על אסאד ואף הגישה בקשה למועצת הביטחון להעביר החלטה – שתישא את מלוא כובדו של החוק הבינלאומי נגד אסאד – בדרישה שיפסיק את ההרג ויתפטר מתפקידו כנשיא. כל חברות האו"ם ידעו שיהיה קשה לקבל החלטה נגד אסאד דרך מועצת הביטחון, עקב התנגדותה של רוסיה "להתערב בריבונותה של סוריה". באותה עת, כשהדיון התנהל באו"ם, אסאד הוציא אל הפועל את אחד ממרחצי הדמים שלו על העיר חומס. באופן אירוני, זה התרחש בערב הטבח הידוע לשמצה בעיר חמה, שבוצע בדיוק לפני 30 שנה ע"י אביו של אסאד, חאפז אל-אסאד. באותו טבח נורא, נטבחו בין 10,000 ל-40,000 תושבים, ומרכז העיר פשוט נמחק, לכל דבר ועניין!

בעת היותה באו"ם, מזכירת-המדינה האמריקאית הילרי קלינטון, גרמה איכשהו להפחתת עוצמת החלטת האו"ם בכך שנשאה ונתנה עם השגריר הרוסי, אך שלא כצפוי התוצאה הסופית הייתה משפילה, הן עבורה אישית, והן עבור ארה"ב. הן רוסיה והן סין הטילו ווטו על ההחלטה, שכבר מלכתחילה הייתה משוללת כל עוצמה. ההחלטה נחשבה כה חלשה, עד שאחת מחברות הקונגרס האמריקאי ויושבת ראש "הבית לענייני חוץ" , אֵלנה רוס לטינן, קראה לממשלת ארה"ב להטיל עליה ווטו, באומרה שטיוטת ההחלטה "איננה כוללת סנקציות, אף לא הגבלות על העברת כלי-נשק ואף לא קריאה לאסאד להתפטר", ולכן "אינה שווה את הנייר שעליו היא מודפסת".

כפי הנראה, הטלת הווטו של רוסיה וסין הייתה בבחינת עלבון אישי לקלינטון. היא קראה לה "הכחשת העובדות" והכריזה, "אנו נמשיך לעמול כדי לחשוף את אלה שעדיין מממנים את השלטון בסוריה ושולחים כלי-נשק שהשלטון עושה בהם שימוש נגד אזרחים חסרי-הגנה, כולל נשים וילדים". גם מנהיגים אירופאיים התייחסו אל הטלת הווטו כ"מזעזעת" וכ"שערוריה", והעולם הערבי רתח מזעם.

ארה"ב סגרה את השגרירות האמריקאית בדמשק ומדינות אירופאיות רבות הלכו בעקבותיה והחזירו את שגריריהן. שר החוץ הבריטי, וויליאם הייג, אמר שהממשל הסורי הוא "בעל אופי רצחני וגורלו נחרץ". סוף סוף, ארה"ב, קנדה, אירופה, טורקיה והליגה הערבית – נמצאים כולם בהסכמה!

מי הם המתנגדים למשטר?

המתנגדים לצבא הסורי הרישמי הם אלה הנמנים על "הצבא הסורי החופשי", המונים כ-30,000 עריקים, ביניהם מפקדים וכמה מאות קצינים בכירים. אך בידיהם נמצאים רק כלי-נשק קלים והם נתמכים ע"י מבריחים מלבנון לקבלת אספקה, ובנוסף מקבלים מימון כספי מקאטאר וסעודיה. הם גם מאופיינים בחוסר אחדות, שכן נאמנות החיילים מתפצלת למפקדים שונים.     

ויש "צבא" נוסף המורכב מעריקי העיר חומס, אחת מחממות הגידול העיקריות של המתנגדים. שני הצבאות הם בבחינת מיליציות המורכבות מערב רב של אספסוף. למרות העריקות והמורל הנמוך, צבאו של אסאד מאורגן ומצוייד טוב יותר לאין ערוך מאשר צבא המורדים.

כן קיים גם אירגון-גג הנושא את השם "המועצה הסורית לאומית", הפועל מתוך טורקיה. ארגון זה מנסה לאחד את רוב הפלגים השונים המרכיבים את ההתנגדות. מטרתו של האירגון, כפי שהוא מצהיר עליה באתר שלו, היא ליצור "סוריה חדשה שתכלול גברים ונשים מכל הרקעים האתניים, הדתיים והגזעיים. סוריה החדשה עומדת מול החוק במבחן השוויוניות והשקיפות ומייצגת את השאיפות והאינטרסים של העם הסורי".

שאיפות אלה נשמעות זהות לאלה של הנוער האידאליסטי שהתחיל את המהפכה במצרים, ואין ספק שחלומות אלה יתנפצו לאור העובדה שערכי דת האיסלאם אינם תואמים את ערכי הדמוקרטיה וחירותה.

האם אסאד יודח?

פולשני אינטרנט הצליחו לחשוף את תכתובת הדואר האלקטרוני של אסאד ותוך כדי כך גילו שאיראן העניקה למשטר הסורי יותר מ-1,000,000,000 דולר, במטרה לעזור לו להתגבר על הסגר הנפט ועל הסנקציות שהוטלו ע"י המערב והליגה הערבית.

המסמכים גם מראים שרוסיה וסין מספקות לסוריה ולאיראן העברות בנקאיות, מפני שאינן לוקחות חלק בסנקציות הבינלאומיות נגדן (הארץ 12 פבר'. 2012).

עם זאת, הפרשנים הצבאיים בישראל מאמינים, בדומה לפרשנים מחוצה לה הקרובים לנושא, שאסאד נמצא בדרכו החוצה. "נפילתו של אסאד היא בלתי נמנעת: אין כל דרך שהעריץ הזה יוכל לשרוד", כך אמר העיתונאי והבלוגר, יליד איראן, סבח פארזאן. גנראל מוסטפה אל-שייך, העריק הסורי בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר, מסכים: "האחדות בצבא נפגעה באופן חמור ועלולה לקרוס לחלוטין תוך שבועות מועטים, והצבא רק מוכן באופן חלקי להילחם בשל מחסור בחלקי חילוף".

הגורם העלאווי

לעולם החופשי כבר ברור שאסאד חייב ללכת. אך קיים עניין אחר, מסובך ביותר, שהתקשורת המערבית כמעט ואיננה מודעת לו, המסביר מדוע אסאד ואנשיו ימשיכו להילחם עד טיפת דמם האחרונה.

מתוך 23,000,000 תושבים, 65% הם מוסלמים סונים – הכת המוסלמית העיקרית ברוב מדינות ערב – בעוד ש10% הם סורים נוצרים (קונסרבטיביים, מסורתיים ומזרחיים), 10% הם עלאווים, 10% כורדים סונים, והשאר הם דרוזים ושיעים.

אסאד מכוון באופן קבוע מטחי אש קטלניים לכוון אבלים, כמו אלה בחומס.

אסאד ומשפחתו מנויים על כת העלאווים – שבמקורה היוותה מיעוט חסר כל, שהתגורר בכפרים הרריים. מקורה של הכת העלאווית הוא בזרם של האיסלאם, המאמין בגלגול נשמות, ובאלוהותו של עלי בן אבי-טאליב – הכליף הרביעי ובן-דודו של הנביא מוחמד. אך המאפיין הבולט ביותר הוא, שעיקרי האמונה של הכת לוטים במיסתורין, כשרק מנהיגי הדת הבכירים ביותר אמונים על סודותיה.

אפילו בתקופת שלטונה של האימפריה העותומאנית, נחשבו העלאווים כנחותים, והנשים והילדים נמכרו תכופות לעבדים. בתקופת המנדט הצרפתי, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם התחננו אל הצרפתים לתת להם חבל ארץ משלהם, אך לשווא. כשסוריה הפכה להיות מדינה ריבונית, הסונים המשיכו להתייחס אל העלאווים כנחותים בהשוואה למוסלמים האמיתיים.

כל זה השתנה כשאביו של הנשיא הנוכחי, חאפז אל-אסאד, לקח את השלטון לידיו ב-1970 בהפיכה צבאית. עלאווים רבים עזבו אז את כפריהם בהרים ועברו אל הערים, שם החלו לעלות בסולם ההצלחה.

אסאד האב החל למנות את העלאווים, תכופות חברים קרובים ובני-משפחה, לעמדות ממשלתיות רבות, ועלאווים ששרתו בצבא, הועלו מיד בדרגה. הממשלה הפכה להיות ליישות עלאווית, למרות שסונים רבים בעלי-אמצעים הפכו גם הם לבעלי-בריתו של אסאד והוא גמל להם בעמדות מפתח בממשלה.

במשך השנים, חדלה משפחת אסאד מלטפח את הדת העלאווית, כך שהמילה "עלאווים" אינה מוזכרת אפילו בספרי הלימוד בסוריה! כשליט חילוני, המשיך באשאר אסאד בדרכו של אביו, ושם לו למטרה חשובה למזג את אחיו, בני הדת העלאווית, עם הזרם הראשי של איסלאם. בעשותו כך, הוא גרם ליסודות הדת העלאווית, שממילא היו בלתי מוגדרים, להיעלם לחלוטין.

לאור העובדה שעיקרי הדת העלאווית הלכו והתרחקו מהזיכרון הקולקטיבי של העלאווים, משפחת אסאד הפכה עבורם להיות נקודת הזדהות מרכזית. כיום, זהותם של 2,000,000

ויותר עלאווים עם משפחת אסאד אינה ניתנת להפרדה. בעלי בריתו האחרים של אסאד הם 2,000,000 בני המיעוט הנוצרי. מסיבה כלשהי, הגן אסאד על זכויותיהם – הישג לא מבוטל בתוך ים של מוסלמים סונים.

כאשר בתחילת שנות ה-80 החלו האחים המוסלמים לתגבר מרד נגד הרודן העלאווי, חאפז, במטרה להקים מדינה המנוהלת לפי חוקי השריעה, הרג בהם, אסאד האב, אלפים רבים בעיר חמה והוציא אותם מחוץ לחוק. בשאר, הבן, שהפך להיות המנהיג בשנת-2000, השאיר את "חוק החירום" במקומו והמשיך להחרים את האחים המוסלמים במדינה.

במצב הנוכחי בסוריה, יש לאחים המוסלמים יד חופשית והעלאווים יודעים שהם סומנו כמטרה לנקמה.

החיים ללא בשאר  

האפשרות של חיים ללא אסאד – שרבים בעולם וגם בין המנהיגים הערביים רואים כבלתי נמנעת – מניעה רבים מבין העלאווים לקיצוניות נואשת. הם נותנים ביטוי לכעס אמיתי, ללהט ולפחד בשכונות מגוריהם, כשההמונים קוראים "קדימה, מַאהֵר! חסל אותם!". בכך הם מבטאים את דאגתם ופחדיהם למַאהֵר אסאד, אחיו הצעיר של הנשיא, שהוא מפקד יחידת-חלוץ צבאית, הממונה על ביצוע מרבית התקיפות על מעוזי המתנגדים. העלאווים ובני בריתם משוכנעים שאם מנהיגם יודח – הם יפלו קורבן למרחץ דמים. בעיני העלאווים, התחזית היא שהסונים, הנמצאים ביתרון מספרי של שש לאחד, פשוט ירצחו את העלאווים – וכנראה שגם הנוצרים לא יימלטו מסוף דומה, כי גם הם היו בני בריתו של אסאד, מתוך פחד מהשתלטות האיסלאם הקיצוני. יתרה מזאת, המנהיג הנוכחי של אל-קעידה, עיימאן אל-זווהירי, קרא באופן פומבי להדיח את "המשטר הסרטני, הממאיר", מה שהגביר את חששותיה של ארה"ב שסוכנים של אל-קעידה כבר חדרו לשורות המתנגדים. אין ספק שהאחים המוסלמים ואל-קעידה ינצלו לטובתם את גל ההתנגדות נגד אסאד, שהתחיל בהפגנות שקטות שקראו לשינוי דמוקרטי, אך לובש צורה של התקוממות אלימה ורווית דם.

חששותיה של ישראל

אם חשבנו לרגע שלישראל אין מספיק בעיות, נוספה להן לאחרונה אזהרתו של הרמט"כל שקריסתו האפשרית של משטר אסאד, עלולה להניע אלפי פליטים סורים לחפש מקלט בישראל, ו"ישנה אף תחזית שנהיה עדים לבריחה המונית של בני הכת העלאווית ובעלי בריתה. צה"ל מכין עצמו לקלוט זרם של פליטים בהרי הגולן במקרה ותרחיש זה יתממש", אמר רב-אלוף בני גנץ,לועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

העלאווים, כמו כל שאר אזרחי סוריה, הם אוייבים מושבעים של ישראל, אך כשלא יהיה מנוס מאיום מרחץ הדמים המצפה להם, הדבר עשוי להניע אותם לחפש מקלט על הגבול עם ישראל.

אך נשאלת השאלה: מה יעלה בגורלם של מצבורי הנשק הענקיים של סוריה אחרי נפילתו של אסאד? מה יעלה בגורל מערכות החימוש המתקדמות, ביניהן מערכות מתוחכמות להגנה-אווירית, מערכות רקטות וטילים ארוכי-טווח, וכן נשק ביולוגי וכימי?

ישראל הזהירה במשך שנים שסוריה עלולה לספק לחיזבאללה מערכות כלי-נשק מתקדמות אלה. לפי הערכתו של ראש אמ"ן במטכ"ל, האלוף אביב כוכבי, כבר עכשיו מוצבים 200,000 רקטות וטילים בכינון ישיר על ישראל, מתוכם אלפים הנושאים ראשי נפץ כבדים וחלקם נושאים ראשי נפץ כימיים וביולוגיים ומכוונים אל תל-אביב. רובם נמצאים בידיהם של מוסלמים קיצוניים.

כפי שדווח לאחרונה באמצעי התקשורת הערביים, החזבאללה העביר טילי סקאד וטונות של כלי-חימוש מתקדמים למחנותיהם בלבנון, וכן מערכות טילים מתקדמות הוקמו בהרי לבנון (הארץ, 7פברואר2012).

החשש הגדול של חיזבאללה הוא, שכל מאגר הנשק הזה ילך לאיבוד אם אסאד יפול. אפשר לתהות: יפול לידי מי? האחים המוסלמים? סוכני אל-קעידה בסוריה?    

מאחר שמדווח שהאחים המוסלמים ואל-קעידה מצטרפים במהירות הולכת וגוברת אל שורות המתנגדים, נשק אסטרטגי זה, כולל נשק כימי וטילים ארוכי-טווח, עשוי ליפול לידיהן של קבוצות טרוריסטים אלה, תוך כדי קריסתו של המשטר הסורי. 

קרוב לוודאי שהמשא שכל-כך הרבה מאמינים חשים ברוחם להמשיך ולהפגיע למען ישראל – מתחבר אל המציאות. אלוהים עצמו, דרך רוח הקודש, מאיץ בילדיו להתפלל, ודרך תפילת הקדושים, למרות הסיכונים האדירים, אלוהים יציל שוב, בדרך נס, את עמו מכליה.

ואל נא נשכח להתפלל עבור העם הסורי, שבעת מצוקתו הגדולה, אלוהי ישראל, רב-הפעלים, יגלה עצמו לבני-ישמעאל אלה – אפילו באמצעות חלומות וחזיונות. עלינו גם להתפלל שבמדבר הרוחני היבש, כפי שהוא היום בסוריה, אלוהים יקים פועלים – שיושיעו את העם הסורי מתרבות המוות ויצביעו על הדרך לאמת ולחיים.

הערת סיום: במשך שנים, לחצו האו"ם, אירופה וארה"ב על ישראל להחזיר לסוריה את רמת-הגולן, שהיא נכס אסטרטגי חיוני לביטחונה של ישראל. לא קשה יהיה לשער בדמיוננו, שדבר לא היה מונע מהעריץ הסורי, אסאד, מלהנחית אש בלתי-פוסקת על יישובי וקיבוצי צפון הגליל, אילו ניתן היה לצבאו להשקיף על אזרחי צפון הארץ מעל הרי הגולן.

הפיסקה על "העלאווים" במאמר זה לקוחה מהסופר ניר רוזן,  www.aljazeera.com  10 אוק' 2011

מאמינים צעירים מנהיגים את אסיפת השבת

אסיפת השבת בבוקר חורפי נאה בקהילתנו בתל-אביב, החלה בכך שצוות ההלל, המורכב כולו מבני-הנוער, הנהיג את ההלל למושיענו ישוע.

לאחר מכן, שלושה צעירים נתנו כל אחד מסר של 10 דקות. זה היה מדהים! מרענן! מלא רוח צעירה! ובנוכחות רוח אלוהים השוכנת בתוך צעירים מוכשרים ורציניים אלה.

אנו בתהליך של תיעוד אספות אלה באמצעות וידאו, שניתן להקשיב להן בכל שבוע באתר השפה העברית שלנו, שאנו בונים בימים אלה.

החלום שהתגשם

מאת קאתי סורשר-סמית

כילדה קטנה, נהגתי לחלום חלום נורא שחזר על עצמו בכל לילה – חלום שאני עדיין זוכרת. בחלומי הייתי על גבעה גדולה וחשתי פחד גדול שכן ידעתי שמַשהו כל הזמן רודף אחרי, משהו שתמיד שרציתי לברוח ממנו. מעל הגבעה (שהייתה ירוקה ויפה), השתרך לו שביל מפותל שאת פיתוליו יכולתי לראות למרחוק. השביל היה צר – בקושי הכיל אותי, והוביל אותי לאמצע הגבעה, היכן שפרח אדום יפהפה – שמעולם לא ראיתי כמותו – פרח לו. ידעתי שעלי להתקרב אליו, אך לא היה באפשרותי לחצות את העשב, ונראה היה שככל שניסיתי לברוח ממה שרדף אחרי, כך התרחקתי יותר ויותר מהפרח היפה. בהשפעת החלום הזה, ניסיתי לחשוב על קיומו של אלוהים, למרות העובדה שנאמר לי שאלוהים הוא יישות בדיונית, ועל כך שאילו היה אמיתי – הייתי רוצה להכיר אותו...

נולדתי בסיביר וגדלתי בליטא, כשעדיין הייתה רפובליקה של ברית-המועצות לשעבר. ב-1989 כאשר יהודים הורשו שוב לברוח מהמשטר הקומוניסטי ולהגר לישראל, הורי קפצו על ההזדמנות ובאוגוסט 1990 הגענו לישראל.

חוץ מהחום, מחסום השפה, הזעזוע התרבותי הקשה, והעובדה שעזבתי מאחורי את כל מה שהיה מוכר לי והגעתי למקום שאליו אמנם היינו שייכים מלכתחילה, נאלצתי, כנערה צעירה בת שתים עשרה וחצי, גם להתמודד עם הלחץ של גיל ההתבגרות במדינה שלכאורה לא היו בה כללים, גבולות או מגבלות.

ספר תנ"ך בפעם הראשונה בחיי

לאחר שבביה"ס הצלחתי ללמוד עברית די מהר, שובצתי בכיתת לימוד רגילה, ובין שאר נושאי הלימוד, גם למדתי בה תנ"ך. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי בה קראתי על הסיפורים המרתקים ולמדתי על הניסים שאלוהים חולל למען עמו ישראל לפני אלפי שנים. השפה העברית התנכ"ית הייתה קשה עבורי להבנה, אך למרבה השמחה קבלתי מתנה נפלאה ממדינת-ישראל: תנ"ך בעברית עם תרגום צמוד לרוסית. זה הקל עלי בהרבה, אך למרבה הצער, בעת שהתוודעתי אל סיפורי התנ"ך, איש לא הזכיר את קיומו של אלוהים.

הייתי כנראה צריכה לעבור חוויה קשה כדי להבין שגבורתו של אלוהים פועלת כיום באותה מידה כפי שפעלה בתקופת התנ"ך.

יום אחד אובחנה אימי בסרטן-שד ועברה ניתוח בעת היותי בבית-הספר. בהמשך הטיפול היא קיבלה הקרנות שגרמו לה לתחושת חולשה, חולי ועייפות בלתי פוסקים.

חיפוש אחרי מרפא

באחד הימים שמענו מקרובת משפחה על אישה שקראה לעצמה "מרפאה", והלכנו לבקרה כדי לעמוד על טיבה. האישה אמרה שהיא מאמינה, ושהיא מטהרת ומרפאה אנשים באמצעות תפילה ומשחררת אותם מרוחות מדכאות. היא כיסתה אותנו בסדין לבן, ותוך כדי הנפת נרות באוויר, לחשה כמה תפילות.

שיתפנו פעולה איתה בטקסי ריפוי אין-ספור, אך מצבה של אימי עדיין לא השתפר. לבסוף, אמרה האישה שבמקרה כזה, כששום דבר לא עוזר, היא מתפללת בשם ישוע – כי זה תמיד עובד במצבים קשים במיוחד.

וראה זה פלא! לאחר שהתפללה בשם ישוע, מצבה של אימי התחיל מיד להשתפר. לא היה לנו מושג מי הייתה אישה זו, ומה היא מילמלה בתפילותיה, אך לא היה לנו ספק שאלוהים ברחמיו נגע באימי, וכך... מנסיון אמיתי ומוחשי, התחילה אמונתנו בישוע.

נכון ששמענו את שמו של ישוע עוד קודם לכן – אפילו בעודנו ברוסיה, אך מכיוון שהקומוניזם התייחס בשנאה תהומית לכל דת או אמונה באלוהים, לא העזנו לחשוב על דברים מסוג זה. היינו גם מודעים לרדיפות שעמנו סבל במשך מאות בשנים בשמו של ישוע, כך שאמונה בו הייתה תמיד בבחינת איסור. אך כעת, כשאימי נרפאה, וכבר לא היינו ברוסיה, לא היה דבר שיכול היה לעצור בעדנו...

הכנסייה בנצרת

איכשהו הגיע לאזנינו המידע על כנסיה אורתודוקסית-רוסית בנצרת, ומכיוון שמימלא חיפשנו קהילת מאמינים בישוע, התחלנו לבקר שם בשבתות פעם בחודש. כנערה צעירה בת 17 גיליתי יותר עניין בבחורים, מאשר להקשיב לקריאה הקצובה המשעממת (אם כי היפה) של הכומר. גם לא רציתי במיוחד לספר לו על כל חטאיי כדי לקבל עליהם סליחה, וכך, כדי לצאת ידי חובה, התוודיתי באופן קבוע על שקרים.

לאחר מספר חודשים נטבלתי, ובמשך הזמן גם למדתי לדקלם בעל-פה כמה תפילות. לא היה לי מושג לאיזו מטרה נטבלתי, ומדוע עלי לומר תפילות שנכתבו לפני מאות בשנים, אך עשיתי מה שחשבתי שעלי לעשות. למרות שמשאלת לבי הכמוסה הייתה להכיר את אלוהים, איש לא הדריך אותי בכוון הזה, וחשבתי לתומי שקשר עם אלוהים באמצעות כומר, הוא הדבר הטוב ביותר שאוכל לצפות לו.

תוך כמה חודשים, איבדתי כמעט כל עניין בדת חסרת-החיים אותה אימצתי בתחילה.

 בתקופה שלאחר מכן, סיימתי את לימודי בביה"ס התיכון, והתכוננתי לשירות הצבאי. אימי ואני עדיין לא הכרנו מאמינים אחרים, וההסבר שלי למצב היה, שיהודי אינו יכול להאמין בישוע ועדיין להיחשב כיהודי.

חששתי לדבר על אמונתי באלוהים מפני שלא רציתי שחבריי יחשבו שנטרפה דעתי. נוסף לכך, גם אורח חיי באותה תקופה לא היווה עדות נאותה לאמונה. הדוגמא היחידה שהיכרתי של אלה שהאמינו בקיומו של אלוהים, היו החרדים – אך חששתי להודות שהאמנתי בקיומו. הייתי נתונה בקונפליקט זה במשך כמה שבועות, ואז יום אחד החלטתי שאינני רוצה להיאבק יותר עם הנושא הזה. לכן, עד כמה שזה נשמע מצחיק (וגם נורא) – החלטתי לתת לאלוהים אולטימטום.

נתתי לאלוהים 7 ימים

"אלהים" אמרתי, "אם ישוע הזה הוא אמיתי"... אם הוא באמת בנך... אנא הפגש אותי עם מאמינים אחרים, אחרת, אחזור להיות יהודייה רגילה מן המניין, ללא קשר עם ישוע ואז תוכל פשוט לשכוח ממני!"

קאתי וברון עם בנם סיאטל ובתם אלכסנדרה

כמובן שהיום לא הייתי מעיזה לדבר כך לאלוהים, אך בגיל שמונה עשרה, אחרי 5 שנות חיים בישראל, רכשתי מספיק מהחוצפה הישראלית כדי לעשות צעד מסוג זה. רציתי תשובה מאלוהים וזאת, חשבתי, הייתה הדרך היחידה לקבל אותה ממנו.

התחלתי לספור את הימים. אחד... שניים... חמישה ימים עברו ומאומה לא קרה. אך ביום השישי, חזרה אימי הביתה עם החדשות המרגשות והטובות ביותר ששמעתי אי-פעם.

היא סיפרה שהייתה לה לקוחה באותו יום שהתחילה לדבר איתה על אלוהים ועל בנו ישוע, ושהופתעה לשמוע שגם אימי מאמינה בו. אימי גם סיפרה שהאישה הזמינה אותנו בשבת אל ביתה, היכן שמאמינים נוספים נפגשים.

התרגשתי מאד לשמע הדברים. ואף חשבתי, אם לאלוהים היה איכפת מספיק לעשות זאת עבורי, הוא הרבה יותר ממה שחשבתי.

מצאתי בית

למחרת בבוקר הגענו לקהילת רמת-השרון (שהפכה ברבות הימים לקהילת "תפארת ישוע"), היכן שפגשנו את ארי, שירה (הלקוחה של אימי) וכמה מאמינים נוספים בישוע.

הורי סיפרו לי שהתחלתי לשיר מגיל שלוש, אך עד כמה שזכור לי, שרתי מאז ומתמיד. כאשר המוסיקה התחילה באותו בוקר שבת, חשתי שליבי נמשך אל אלוהים, אך כל מה שיכולתי לעשות הוא... לבכות. למרות שלא נוכחתי בזאת אז, וקרוב לוודאי שגם לא בדיוק הבנתי, אך רוח הקודש התחיל לדבר אלי ואכן שמעתי אותו בפעם הראשונה בחיי.

זו הייתה חוויה שמעולם לא התנסיתי בה; כשהבטתי על פניהם המחייכות של האנשים סביבי, ידעתי שהגעתי הביתה, למקום אליו אני שייכת. קבלתי את ישוע והזמנתי אותו אל ליבי באותו היום. זה גם היה היום שבו הפסקתי לחלום את חלום הבלהות של ילדותי, למרות שעד היום אני מהרהרת בו.

השינוי שחל בי בעקבות זאת לא היה מיידי. ב-1996 לא היו הרבה מאמינים (במיוחד בגילי), והעובדה שהתגייסתי לצה"ל מיד לאחר הצטרפותנו לקהילה, לא תרמה גם היא להתבגרותי כמאמינה.

יובש רוחני בתקופת הלימודים

לאחר השירות הצבאי, התחלתי את לימודי במכללה, ולמרות שבמשך השנתיים הראשונות הצלחתי לשמור על יחסים טובים עם אלוהים, בשנה השלישית והרביעית חוויתי קושי גדול יותר, ומצאתי את עצמי עם רגל אחת במלכות האלוהים ועם השניה במלכות החושך.

מפני שגרתי בקמפוס, היה לי קשר מועט ביותר עם מאמינים מקהילתי, ומאמינים אחרים שלמדו באותה מכללה, אם היו כאלה – לא הכרתי. עם הזמן, הפסקתי לקרוא בתנ"ך והזמן היחיד שהקדשתי להלל היה פעם בשבועיים כשביקרתי בבית ושרתי בצוות ההלל בקהילה. עדיין התפללתי כל ערב, כי ידעתי שאורח חיי הרחיק אותי מאלוהים, אך לא היו לי הכלים להילחם בחטאיי. מה שהיקשה עוד יותר הייתה העובדה שהייתי מוקפת בחברים שלא הכירו את אלוהים, ולא רצו להכירו.

בלילה, במיוחד אחרי ביקור בקהילה, בכיתי במיטה וביקשתי מאלוהים שיעזור לי שוב להתקרב אליו. מצד אחד הייתי צמאה לאלוהים, אך מצד שני שיתפתי פעולה עם האוייב. חשתי שהקרקע תחת רגליי נבקעת, והזמן הולך ואוזל עבורי להחליט לאיזה כיוון אני הולכת: לכוון אלוהים, או לכוון העולם.

כשסיימתי את לימודי במכללה, שבתי לגור בבית. אחרי חודש הבנתי לבסוף את תוצאות מעשיי, וזעקתי פעם נוספת לאלוהים: ביקשתי את התערבותו, והכנעתי אליו את רצוני ואת מאוויי. חזרתי בתשובה על חטאיי, וביקשתי את סליחתו.

גם ביקשתי מאלוהים לקחת אותי לתקופה מחוץ לישראל, כי ידעתי שאם אשאר, ימשיכו החברים שהיו לי להרחיק אותי מאלוהים, וסיכויי להישאר מאמינה יהיו קלושים ביותר.

הנסיעה לארה"ב

לא עברו שבועיים מאז שהבעתי לאלוהים את בקשתי, כששירה שאלה אם ברצוני ללמוד לימודֵי-מקרא והלל בארה"ב. לא היה לי צורך לחשוב על מהות התשובה לשאלתה, כי ידעתי שאהבתי לאלוהים היתה אמיתית, ולא היה דבר שרציתי יותר מאשר לרצות אותו, לדעת אותו ולהקדיש לו את חיי.

ב-2003 התחלתי את סמסטר הסתיו במכללת "המשיח למען אומות-העולם" (Christ for The Nations), בדאלאס, טקסס, ומאז השתנו חיי לחלוטין. בפעם הראשונה בחיי, היו לי מאות חברים שידעו והכירו את אלוהים, וגם למדתי בכל יום איך לשמור על יחסיי אתו. למדתי את דבר אלוהים ודרכו התחלתי סוף סוף להכיר באופן אישי את מושיעי.

בעודי במכללה, הכרתי את בעלי לעתיד, בְּרוֹן, ונישאנו מיד לאחד שסיימתי את לימודי במכללה. במשך שלושת שנות לימודי במכללה וגם אחריהן, הדרכתי את ההלל בקהילה משיחית מקומית ולקראת סוף 2005 התחלתי לעבוד עם "מעוז", במשרדם בדאלאס. בתכניתנו לחזור לארץ כשברון יסיים את לימודיו.

מנהלת אתר האינטרנט של "מעוז" (Webmaster)

היום אני משמשת כ-Webmaster, מנהלת ומתחזקת את אתר האינטרנט הראשי של "מעוז" בשפה האנגלית. במסגרת תפקידי אני גם אחראית על ניהול ותחזוקה של קו התקשורת המקוון עם שותפי מעוז, וכן על ההתרמה לאירגון באמצעות האינטרנט.

עבודתי עם "מעוז" היא זכות עבורי, ואני אסירת תודה עבור ההזדמנויות שהאדון ממשיך לפתוח עבורי לברך את ישראל, תוך כדי שימוש בכשרונותי. למרות שאהבתי הראשונה נתונה להלל, אהבתי השניה נתונה למה שאני כבר עושה עבור "מעוז", כך שאני רואה עצמי מבורכת מעל ומעבר על כך שיש באפשרותי לעשות על בסיס יומיומי שני דברים שא שאני אוהבת. 

לפני חמישה עשר חודש, קבלתי ברכה נוספת מהאדון, בכך שהפכתי להיות אם לבתנו, בנוסף להיותי אם-חורגת לבננו בן השמונה. כשאני מתבוננת בילדיי, אני מביטה אחורה ורואה את הדרך הארוכה שעברתי. אני מביטה ורואה ממה אלוהים חילץ אותי, ואינני יכולה שלא לשבח את אותו על נאמנותו, רחמיו ואהבתו.

ההסבר לחלום שלי     

רק לאחרונה, כשהתכוננתי לכתוב עדות זאת, הראה לי האדון לבסוף את ההסבר לחלום ילדותי. הפרח האדום, כמובן, הוא ישוע, שדמו שילם את המחיר עבור סליחת חטאיי וישועתי. מה שרדף אותי, היה, כמובן, השטן – שארב לי כאריה שואג המנסה לטרוף אותי. השביל שבו הלכתי (ושעדיין אני הולכת בו) הוא החיים שאלוהים נתן לי, והסיבה שלא יכולתי לחצות את העשב שעל הגבעה, היה מפני שזמנו של אלוהים לכך עדיין לא הגיע, היות שכל דבר בחיינו מתוכנן לפרטים על ידיו, וכל צעד מנוהל ונגזר ממנו, וכך היה עלי להמתין להוראותיו לפעול ברגע המתאים.

אני אסירת תודה לו על שריכך את ליבי, וכך יכולתי לשמוע את קריאתו ללכת אחריו. אני מתפללת ומאמינה שהבטחתו שכל ישראל יוושע, קרובה להתגשמות יותר מתמיד, ואני ממתינה בציפיה ליום שבו כל עם ישראל יאמר: "ברוך הבא בשם אדוני!"

אמנם חיי היום אינם קלים, וישנם ימים שלמרות שהייתי מעדיפה לשכוח, הם עדיין רעננים בזכרוני. אך אני יודעת שדרך נסיונות אלה, אמונתי באלוהים גדלה, כמו גם אהבתי אליו. אם התחלתי להאמין בישוע מפני שהוא ריפא את אימי, היום אני מאמינה בו ואוהבת אותו בשל השינוי שהוא חולל בי. לו הייתי צריכה לחיות את חיי מחדש, לא הייתי משנה דבר בדרך הארוכה שעברתי, מפני שכל מה שעברתי תרם לי להיות האדם שאני היום.

איש חרדי מתווכח עם איש חילוני במשך הפגנה, נגד ניסיון הממשלה לרסן צווים דתיים שהתקבלו ע"י הרבנים החרדים.

ואיש הישר בעיניו יעשה...

כשההלכה הרבנית מעודדת פריעת-חוק והפקרות

אם הייתה אי פעם מדינה הסובלת מגירויי-יתר מצד גורמים חיצוניים ופנימיים - הרי זאת ישראל!

והרי הראייה: ישראל מוקפת במדינות בלתי יציבות החורשות את רעתה; קיומה מאויים ע"י מדינה רחוקה ממנה, העסוקה ללא ליאות בייצור פצצה גרעינית במטרה לחסל את המדינה הקטנה; ובתוספת של בעיות פנימיות רבות בתוכה – לעיתים אנחנו מופתעים מכך שכותרות הבוקר כלל אינן מפתיעות!

אז מהי הכותרת השבועית? מהי שיחת היום? איראן? השתלטות המוסלמים הקיצוניים על מצריים? מחוסרי-בית בתל-אביב? המתיישבים בהתנחלויות ביו"ש?

ובכן, הרי היא לפניכם: בשבועות האחרונים של שלהי 2011, שיחת היום הייתה ילדה בת 8, שנגרמה לה חוויה רגשית קשה ע"י גברים מהעדה החרדית, שירקו עליה והתעללו בה מילולית בלווי קללות וצרחות, עד כדי כך שהיא אחוזת פחד ללכת לביה"ס – גם בחברת אמה.

מצב זה איננו מפתיע עבור מאמינים משיחיים בארץ, היות שחרדים נהגו לירוק ולצרוח עליהם ועל ילדיהם במשך שנים והממשלה/המשטרה/ובתי-המשפט לא נקפו אצבע.

אך מה שתואר למעלה הוא מצב שונה. נעמה מרגוליס הקטנה, שייכת למשפחה דתית שעלתה לארץ מארה"ב, ומזה מספר שנים מתגוררת בבית-שמש.

קשה להאמין שגברים חרדים הטילו את אימתם על נעמה, היות שהם סבורים שהיא ומשפחתה אינם דתיים מספיק! הם חושבים שבגדיה אינם צנועים מספיק: הם מגיעים עד קרסוליה ומעבר למרפקיה, אך אבוי! לעיתים היא נועלת סנדלים החושפים את בהונותיה.

הילדה הביישנית, הבלונדינית, סיפרה את סיפורה בתכנית החדשות של ערוץ 2, וכך הפכה בין-לילה לילדה הידוענית ביותר בארץ, בעוד אזרחים רבים ברחבי האומה מגיבים בהתפרצות כעס חסרת תקדים על הפרת חוק מסוג זה מצד החרדים.

דתיים כנגד חרדים

אחד הסממנים המבדילים בין אלה לאלה, הוא כמובן הלבוש: מעיל וכובע שחורים ופיאות אצל החרדים, לעומת לבוש חופשי אך צנוע, תוך חבישת כיפות סרוגות, אצל הדתיים.  הדתיים, באופן כללי, גם נקלטים יותר בחברה בהשוואה לחרדים.

מאז ומתמיד היה מתח בין החרדים לבין החילוניים, אך ככל שעולה מספרם של החרדים, בקצב המשליש את עצמו מהממוצע הלאומי, כך גוברת גם השפעתם הפוליטית ובעקבות זאת גישתם להתנהגות ציבורית, המבזה לא אחת את חוקי המדינה.

אך שלא כצפוי, תחושת הצדקה העצמית של החרדים והשנאה שהם רוחשים כלפי אלה השונים מהם, מכוונות בימים אלה דווקא כלפי הדתיים. מנהיגי החרדים התוו באופן אסטרטגי מפות, במטרה להרחיב את האוכלוסיה החרדית באמצעות שתילת משפחותיהם הענפות בשכונות חילוניות או מסורתיות ברחבי הארץ.

בעוד שמספרם גדל, האסטרטגיה שלהם היא לכפות את אורח חייהם הקפדן על שכונות הגובלות אתם, באמצעות הטרדות, הפחדות ואיומים על המקומיים שאינם חרדים, עד שאלה ה"פחות דתיים" עוזבים לבסוף את שכונותיהם, ואז החרדים משתלטים עליהן.

ממשלה חרדית

החרדים מתגוררים בדר"כ בשכונות צפופות ונפרדות, חסומות ע"י מחסומים בשבת ובחגים כדי למנוע מעבר של כלי-רכב. הם מציבים שלטים בכל מקום הדורשים שנשים "תתלבשנה בצניעות", ופירושו של דבר הוא: כיסוי הגוף כולו חוץ מידיים ופנים.

גם אם מעשה פשע רציני נעשה בתוך העדה החרדית, והמשטרה נאלצת להתערב, החרדים מיד גורמים למהומות והתפרעויות, מתוך כוונה למנוע מן המשטרה לבצע את מלאכתה. השוטרים, החוששים מהתמודדות באזורים המאוכלסים בחרדים, מנסים ברוב המקרים למנוע מצב של מאבק בין יהודים.  

למען האמת, החרדים כבר הצליחו למעשה להקים מדינה בתוך מדינה, בעיקר בשכונות הנשלטות על-ידיהם. כל מה שיוצא מפי הרבי, צאן מרעיתו מצייתים לו עד לפרט האחרון, היות שעבורם הוא נציג אלוהים עלי-אדמות. הרבי שולט בעניינים הפרטיים ביותר של צאן מרעיתו, ואם הוא נותן את האות להפגין באמצעות התפרעויות ובמהומות – אכן כך יעשו!

כאשר הגיע צוות שידור החדשות לבית-שמש כדי לצלם את האזור שהיה תחת מתקפה, בריונים חרדים תקפו אותם. כשעובדי עירייה הורידו שלטים הקוראים להפרדה בין גברים ונשים, גם הם הותקפו – והשלטים הוחזרו אח"כ ע"י החרדים למקומם הקודם.

איכשהו קרה, שבכיה של הילדה הקטנה זעזע את כל המדינה והעיר אותה משאננותה, כך שאזרחים מן השורה החלו להתמרד נגד מיתקפה זו על ערכי הדמוקרטיה בישראל.

העיתונות הגיבה מיד: "אך נחשו מי לא אמר דבר? כמובן: הרבנים. כפי הנראה, לא איכפת להם. ומדוע שיהיה איכפת להם? הרי ממילא אינם מכירים במדינה, או בכל דבר אחר המייצג אותה. ונחשו מה עוד: 'הם אינם חייבים להכיר בה'", אמר עיתונאי אחד (ג'רוזלם פוסט, 30 דצמבר 2011).

ההלכה הרבנית צוברת תאוצה

סגנון החיים החרדי ממשיך לצבור תאוצה. לאחרונה, הותקפו נשים, פיסית ומילולית, ע"י גברי העדה החרדית על כך שסרבו לשבת בירכתי אוטובוסים ציבוריים. אם הנשים עומדות על זכותן לשבת בכל מקום באוטובוס, הן מוצפות בתמורה בגל של קללות וכינויים כגון: "מופקרת", "פרוצה" ועוד. קדושים ככל שירצו החרדים להיות, חוקיהם אינם מרמזים להם שעליהם להיזהר בלשונם. כהרגלה, המשטרה איננה נוקפת במקרים כאלה אצבע, ונוהג ההפרדה בין גברים לנשים התמסד בקווי אוטובוסים מסויימים בירושלים, וכעת התפשט גם לאזורים אחרים בארץ.

החוק החרדי החדש, המייעד צד אחד של הרחוב לנשים, וצד שני לגברים, הוא אבסורד שאין כדוגמתו. אפילו במדינות המוסלמיות החשוכות ביותר – איש עדיין לא הגה "חוק" מסוג זה.

"החרדים מאיימים על כל אחד, כולל נשותיהם, החוששות לפתוח את פיהן," אומרת יושבת ראש ויצ"ו, טובה בן-דוב. "הם צבועים", היא אומרת "מפני שהם תלויים בנשים לפרנסתם (רק הנשים עובדות בדר"כ, בעוד הגברים לומדים את הלכות הרבנים, בתואנה שהם 'לומדים תורה'), אך באותה עת הם רוצים לשלול מהן את הזכות להיות שותפות מלאות ופעילות בחיים הציבוריים" (שם).

הנוהג החרדי אוסר צפייה בטלויזיה, בסרטים, קריאת עיתונים חילוניים ושימוש באינטרנט למטרות שאינן עסקיות. לאחרונה, שינה עיתון חרדי, באופן דיגיטלי, תמונות של שרי הממשלה שהוכנסו לאינטרנט, במגמה להחליף את תמונותיהן של שתי נשים לתמונות של גברים! קשה לכל מי שאינו חלק מהעדה החרדית להבין עד כמה מבודדים אנשים אלה, ועד כמה הם מעוניינים להישאר במצב זה – כל עוד משלם המיסים תומך בהם ובמשפחותיהם הענפות.

תוך מאמץ כבד, הצליח הצבא לשכנע כ-2,000 חרדים לשרת בצה"ל, אך העובדות בשטח מוכיחות שהמהומות ואי-הסדר מאפיינים גברים אלה שוב ושוב. לדוגמא, החרדים מאמינים שהקשבה לשירת אישה היא בבחינת חטא, ועומדים על כך שהם מעדיפים להיכנס לכלא מאשר להקשיב לשירת אישה בקונצרט בידור לחיילים. אם הם נשאלים מי נתן להם הוראות אלה, הם מצביעים על הרבי שלהם. שער בנפשך את התוהו ובוהו שנגרם למשמעת הצבאית.

החרדים מבלים בוודאי יותר זמן בלימוד רישמי מאשר כל קבוצת אנשים בהסטוריה של המין האנושי! אך מכיוון שהם לומדים רק את ההלכה הרבנית ותו לא, הם אינם לומדים את השפה העברית המודרנית, בוודאי שאינם לומדים אנגלית, מדע, הסטוריה או מתמטיקה, או אף מקצוע אחר ממקצועות הליבה, כך שרובם לא היו יכולים למצוא עבודה גם אם היו רוצים בכך, הבעיה היא שרבים בעצם כלל אינם רוצים...

מי שמממן את לימודיהם הוא מעמד הביניים בארץ\ וזאת מפני של-60% מהגברים החרדים אין עבודה קבועה, לכן 50% מאוכלוסייתם חיים מתחת לקו העוני – בהשוואה ל-15% בשאר האוכלוסיה – גם אם עדתם מקבלת מהממשלה תקציב המגיע לביליוני שקלים.

החרדים מייצגים רק  8% מן האוכלוסיה בארץ, אך הם תולים תקוות במשפחותיהם הענפות – שמונה או תשעה ילדים היא הנורמה הסטטיסטית (למשפחה חילונית יש 2.97 ילדים) – להגשים את יעדם המוצהר להשתלט יום אחד על המדינה ולהנהיג את ההלכה הרבנית כחוק מדינה רשמי. החרדים מאמינים שהם ישיגו את יעדם – כפי שהמוסלמים מאמינים שהם ינהיגו את חוק השריעה בכל המדינות המוסלמיות, ולבסוף בכל העולם כולו, באמצעות ריבוי הילודה והחרב.

גם אם ברגע זה המדינה נסערת, יש ספק רב שמשהו אכן יישתנה בקרוב. החרדים ימשיכו להשתלט על שכונות חדשות וימשיכו להתפרע בהפגנותיהם, להציק ולקלל.

לזכותם של כמה אזרחים חילוניים ייאמר שהם הזדעזעו מספיק כדי להצהיר על עמדתם שאין בדעתם להמשיך ולסבול עוד את הכפייה הדתית מקנאים דתיים. "לא נרשה שבית-שמש תהפוך לאיראן שניה", הייתה הקריאה שהגיעה מאת עיתונאי מקומי, ציון סולטן, שקיבלה מחיאות כפיים סוערות בהפגנה להגנת הדמוקרטיה.

בעת סיום כתיבת מאמר זה, הופיעה כותרת חדשה שהחלה להעסיק את כל המדינה: יאיר לפיד, שבמסגרת עבודתו כעיתונאי, שדרן חדשות ומראיין ידוען, היה זה שלמעשה חשף את המקרה של נעמה מרגוליס הקטנה, התפטר לאחרונה ממשרתו ונטש את תפקידו העיתונאי, והכריז שבדעתו להקים מפלגה פוליטית חדשה לקראת הבחירות הבאות.

לפיד מכבד את הדת, אך סולד מכפיה דתית. הוא גם מודע מאד ליהודים המשיחיים בארץ. חלק ניכר מהמצע הפוליטי שלו יוקדש לשמירת ערכי החופש של הדמוקרטיה הישראלית. בתגובה לכך, החרדים מגלים כלפיו סלידה מוחלטת ורואים בו מפלצת המאיימת על קיומם. לפיד גם הספיק לקבל איום רציני על חייו בפייסבוק; הוא כונה "שונא ישראל אנטישמי", הראוי לעבור מן העולם הזה..."כמו שקרה ליצחק רבין".

וכך אנו רואים בברור, שהקיצוניות של החרדים הקנאים, המעוגנת בשאיפתם "לשמור על תורת אלוהים" – לא השתנתה כהוא זה במשך אלפיים השנים האחרונות. אך אלוהים גילה לנו בדברו (אל הרומים י"א) שהוא לבטח יקים את המתים מבחינה רוחנית, ויחזיר אותם לחיים. תודות להבטחה זו, אנו, החיים ועובדים בישראל, יודעים שעמלנו לא לשווא.  

החרדים אינם מאמינים בקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל

העדה החרדית הייתה חלוקה על העדה הדתית-מסורתית עוד מהתקופה בה החלה עליית הבילויים הציונית בסוף המאה ה-19 (1882). רוב רובם של החרדים דחו את הציונות, את האמונה שעל היהודים מוטל לבנות מחדש את ישראל המודרנית, בשל כמה סיבות: הסיבה העיקרית הייתה שעצמאות פוליטית יהודית יכולה להיות מושגת אך ורק באמצעות מעורבות אלוהית, עם ביאתו של המשיח היהודי. כל ניסיון להפעיל לחץ על ההסטוריה ולהקים מדינה בכוחות-אנוש –  התקבל כמרד פתוח כנגד היהדות.

מעברו השני של המתרס, היה לציונות הדתית תפקיד חשוב בין החלוצים הראשונים שבנו במו ידיהם את המדינה החדשה. לכן, החרדים רואים בדתיים הציוניים סוטים מן הדרך האמיתית, היות שלא חיכו למשיח.

ציות לצווים הרבניים מביא את החרדים להפגין ברחובות נגד אזרחים חילוניים. 

אך למרות כל זאת, הגיעו לבסוף חרדים רבים לישראל במשך שנות קיומה של המדינה, כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה והם מאד פעילים מבחינה פוליטית, ונתפשים בעיני עצמם כמגנים אמיתיים של האופי היהודי של המדינה (ובו זמנית מוודאים שיקבלו נתח הגון של תרומות מהציבור).

חרדי אחד אמר לעיתונאי שדיווח על ההתפרעויות בבית-שמש "אתה חולה; אני בריא. כל המדינה תהיה יום אחד חרדית, ואתה לא תוכל לעשות דבר כדי לעצור זאת". העיתונאי הוסיף בנימה נואשת: "הוא צודק. המספרים מדברים בעד עצמם".

ציפור-כנרית במכרה הפחם

ארועים אלה של התקופה האחרונה הם ברי חשיבות רבה לכל חברי התנועה המשיחית בארץ. במשך שנים, יסרו החרדים את המאמינים המשיחיים ואת משפחותיהם, כולל ילדיהם – בעיקר בדרום הארץ, עד כי קשה לתאר את היקף הרדיפות המתמשכות אותן סבלו המאמינים המשיחיים – ללא כל מוצא נראה לעין. ילדי מאמינים משיחיים גדלו תוך רדיפות קשות, התעללות אלימה ואיומים על בסיס יומיומי. במקרה אחד בערד, פנו חרדים ברחוב, לכאורה בתום-לב, אל זוג מאמינים ידוע, אדי בקפורד וחברו, וברגע כושר הסתערו עליהם כשאחד מהם מנסה לחטוף את מצלמתו של אדי. האחרון תחב את המצלמה לתוך כיסו, והחרדי ניסה לשלוף אותה משם. כשאדי דחף אותו הלאה ממנו, הזעיק הלה את המשטרה, וזו עצרה את אדי, כלאה אותו ואח"כ שפטה אותו למעצר-בית למשך שלוש שנים! הקהילה המשיחית בערד ממשיכה להיות תחת הטרדה בלתי-פוסקת.

גם בבאר שבע היו רדיפות: ב-2005 התפרצו חרדים לאסיפת השבת בקהילת נחלת-ישוע, השחיתו את הבניין, ניבלו את פיהם בצרחות וצעקות, תוך הפרעה מוחלטת לאסיפת התפילה. לא הייתה זו הפעם הראשונה, ולבסוף, זקני-הקהילה נעימי הנפש, הגישו תביעה משפטית נגד החרדים. הם הפסידו במשפט, והשופט תבע מהזוג לשלם 40,000 $ כפיצוי על ההעזה להגיש תביעה נגד החרדים בגין השחתת רכוש והפרעת אסיפת תפילה.  

נכון לעכשיו, עומדות מדי ערב, קבוצות של חרדים מול בתיהם של מאמינים בערד וב"ש, וחבריה צורחים ומקללים אותם תוך ניבול פה כלפי ישוע. לעיתים, השכנים מזעיקים את המשטרה, וכשהיא מגיעה היא אומרת לשכן שכל מה שהחרדים עושים הוא חוקי, ושאין בכוחה לעשות משהו לשינוי המצב.

הבה נתבונן בהקבלה הבאה: ישראל מנסה לעיתים לומר לעולם, שלפי הנמשל בפתגם הידוע, היא הציפור-הכנרית במכרה הפחם (הכנרית חשה בגזים שבמכרה, היכולים להרוג בני-אדם לפני שהם חשים שהם בסכנה).

כשהטרור התחיל לפעול נגד ישראל, העולם יכול היה בקלות לעצור אותו, פשוט ע"י חיסול הטרוריסטים הראשונים. מבחינה צבאית, זה יכול היה להיות פשוט, אך העולם חשב לתומו – שבסה"כ מדובר כאן רק בישראל, זוהי בעייתה – ובוודאי גם באשמתה. ועתה, אנו עדים להשתלטות הטרור בעולם.

כאשר רדיפות אלימות על רקע דתי הלכו וגברו נגד קהילת המאמינים המשיחיים בישראל, היו הפעם המאמינים בבחינת ציפור הכנרית, ובהתאם לכך תלו בהם הישראלים החילוניים את האשמה (כידוע לכל, הם מסיונרים).

כיום, שכונות חילוניות רבות חשות את הרדיפות מצד החרדים הקיצוניים, החותרים באופן גלוי להרוס את אושיות מדינת ישראל הדמוקרטית.

אנו, הקוראים את הכתובים, יודעים לבטח ששום כלי  שיוצר על ישראל, מבפנים או מבחוץ, לא יצלח, ועלינו לזכור תמיד שאלה הם האנשים שישוע דיבר אליהם במתי כ"ג, כשאמר: "וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי, עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה!'".

אך ברור לעין כל, שהשטן הוא העומד מאחורי כל זאת, בכך ששלח את גרורותיו להרוס את המדינה הדמוקרטית הקטנה הזו, מבפנים ו/או מבחוץ, ואין מטרה טובה יותר בישראל מאשר המאמינים המשיחיים, שעד עכשיו עמדו בדד בחברה הישראלית. אך, הודות לתפילותיהם של אנשי אמונה בחו"ל המתפללים ותומכים בקהילת המאמינים המשיחיים בארץ – נוכל לבסוף להביא את בשורת הישועה לעמנו.   

מאמר מערכת:

ציפיה לביאת המשיח

החרדים משתוקקים להיות בעלי צדקה וקדושה והם כמהים לבואו של המשיח. הם מבלים את כל חייהם בעשיית מעשים טובים ובמאמץ לרצות את אלוהים כדי לזכות בכניסה לגן-עדן. שאול השליח התחנך ב"כת המחמירה ביותר" בדת היהודית וידע "שיש להם קנאה לאלוהים", אמנם קנאה גדולה, אך משוללת ידיעת אלוהים (אל הרומים י' 2).

מהו הדבר שהחרדים לא מבינים? -  שהטעות החמורה שהם עושים היא, שהם מנסים לבסס את הצדקה שלהם בכוחות עצמם.

מה שמשתמע מכך הוא, שכל מי שמנסה להשיג צדקה בכוחות עצמו, חורץ את גורלו להיות בעל-צדקה עצמית. יתר על כן, על-מנת לאשרר את "עיקרי האמונה" שלו, שהוא אכן בעל-צדקה (צודק), הוא חייב להרשיע כל אדם אחר שאינו שומר על המסורות  והכללים מעשה ידי אדם.  

והיות שהחרדים אינם חדורי רוח הקודש, לא נותר להם אלא לבטוח בבשר שלהם – בשר שהוא מרוסק לרסיסים ומלא שחיתות. צדקה בעלת אופי בשרי מייצרת באופן שיטתי גאווה, הרשעה, ושנאה לאלה שדרכם שונה משלהם.

שנאה מוצאת בדר"כ את מקומה בדתות כוזבות או בפרשנויות כוזבות של הכתובים. בחנו את הטאליבן שבאפגניסטן, יש להם את אותה הרוח כמו לחרדים: דעתם נחושה לערער את מעמדן של הנשים, קיים בהם הדחף לשלוט ולהכניע בני-אדם – גם באמצעות כוח הזרוע, אם יש צורך בכך. הם שקועים בעולם אינסופי של חוקים, שבו מסורות חשובות יותר מבני-אדם ובעולם שבו מנהיגי דת הופכים לאלוהים.

אין לי כל כוונה להוריד בערכם של החרדים, אך כדי שתוכל להבין עד כמה הם מתאמצים לרצות את אלוהים, הנה דוגמא: הם מנועים מלקרוע נייר טואלט בשבת היות שזה נחשב לעבודה (הם מכינים חתיכות נייר יום לפני כן).

הם מנועים מלהחזיק מטריה בסופת גשם הסוערת ביותר, אם היא מתרחשת בשבת, היות שנשיאת מטריה נחשבת כעבודה.

להביא את צאן מרעיתם לציות קפדן יותר ויותר, על-מנת שיזכו בצדקה.

אך סגנון חייהם של החרדים דוחה את החילוניים, שהבנתם את אלוהים היא רק דרך המנסרה של החרדים. לכן, אין פלא ש-43% מהישראלים רואים את עצמם כ"חילוניים", ז.א. כאתאיסטים - אלה שלא מאמינים בקיומו של אלוהים, או כאגנוסטים - אלה שמקבלים את קיומו אך לא מאמינים לדברו.

ומה בקשר למערב ה"חופשי"?

אני תוהה אם אנשים במערב בחנו מקרוב את תרבותם ה"חופשית". איננו יכולים להתעלם מהעובדה שהחרדים, ואם יורשה לי לומר, גם רבים מהמוסלמים, חשים מוטרדים מנשים הלבושות בסגנון המאה ה-21 בבגדים שלא מכבר נלבשו ע"י פרוצות.

קראתי פעם מאמר ע"י סופר שהאמין שדת האיסלאם נולדה כתגובת גמול בעקבות פשיטת הרגל של הנצרות בתקופת ימי הביניים החשוכים. במאות ה-6 וה-7 לסה"נ, הקתוליות (סגנון הנצרות המקובל בזמנו), הייתה "חולה" מבחינה תיאולוגית – מה שהוביל לשחיתויות זוועתיות. בעקבות זאת נחלשה הנצרות מבחינה רוחנית, וכמעט הפכה להיות חסרת חיים. רומא, מרכז הקתוליות, אכן התנתקה מלימוד הכתובים ושקעה בכפירה אמיתית (http://www.thirdmill.org ). 

אני עצמי יודעת מה היה מצבו של העולם לפני 50 שנה, אך דור הצעירים של היום – נושעים ולא-נושעים – אינו יודע מה היה קיים אז. הוא רק יודע מה קיים היום – ומבחינתו, זה תמיד היה כך.

נכון שלפני 50 שנה היה חטא רב בעולם ותמיד זה היה כך, אך כיום היקף הדברים שונה לחלוטין, וגרוע הרבה יותר. הפורנוגרפיה לא הייתה אז ברת השגה בכל בית בלחיצת כפתור, וירחון ה"פליי-בוי" לא היה קיים לפני 60 שנה. אם לקוח שטוף זימה היה חפץ בירחון מסוג זה, היה עליו ללכת כיברת דרך לקיוסק, היכן שבעליו היה חופר ירחון כזה שאולי היה מצוי מתחת לערימת עיתונים. בקיצור, אנשים היו צריכים להתאמץ כדי להשיג דברי-תועבה מסוג זה.

שערו בנפשכם שרק כוכבי קולנוע ואלילי העולם דאז, העזו לחשוף את מערומיהם. הומוסקסואליות נחשבה, אפילו בעיני לא-מאמינים, כרוע בהתגלמותו.

כיום, כולנו יודעים מה קורה. לתדהמתנו, נחקקים חוקים כדי לגזול את הזכות החוקית לצטט את מה שהכתובים אומרים על הומוסקסואליות. לפני 50 שנה, האתאיסט באוכלוסיה המקומית נחשב כיוצא דופן, וכראוי לרחמים בשל בורותו. לעומת זאת כיום, במדינות רבות בעולם המערבי מתקיים לו צבא של אתיאיסטים, העמלים ללא ליאות למוטט את התרבות המבוססת על ביסודה על ערכים נוצריים-יהודיים.

אירופה למשל מתרברבת על כך שהיא כבר הגיעה לעידן שבו הנצרות חלפה מן העולם. למרבה הצער, אזרחיה אינם מודעים לכך שהם טובעים בים של אוכלוסיה מוסלמית המתפשטת ביניהם בקצב הולך וגדל, עם התיאולוגיה המוסלמית, מסורותיה  והכפיה הבלתי-נמנעת המתלוות אליה.

וכך, מוצאת עצמה האמת האבסולוטית בעולם המערבי תחת התקפות והכפשות, ולעומתה, יש לאינטרנט יד חופשית להפיץ את הרשע בהתגלמותו הגסה ביותר מסביב לעולם. העיתונות והמדיה המתונות מבזות פוליטיקאים מאמינים; סרטים ותכניות טלויזיה  משמיצים סגנון חיים לפי עקרונות הכתובים מצד אחד, ומאדירים סגנון חיים נתעב ביותר מצד שני (הם לא בזים חלילה לאיסלאם; סכלותם לא הגיעה לממדים כאלה). ולמרבה האכזבה, גם בני הדור של היום, אפילו אלה שהקדישו את חייהם לאלוהים, אינם רואים בכל המציאות הזו משהו יוצא דופן – מה שמטשטש בין התחומים ומקשה כל-כך לעשות את האבחנה בין מה שהגון וישר לבין מה שלחלוטין איננו כזה.

ומה הקשר של כל זאת לחרדים? – "יראי אלוהים" אלה אינם מעוניינים שכל השחיתות הזאת תחדור לשכונותיהם, כך שהם מוכנים להילחם ואפילו ללכת לכלא על-מנת לשמור על עיקרי אמונתם. הם רוצים לשמר את הטוהרה והאמת כפי שהם רואים אותן, ועובדים ללא-לאות כדי לא לאפשר לתרבות המערבית דריסת רגל כלשהיא, שתפריע לדרך שבחרו בה לחיות את חייהם, וכך קנאתם והשנאה המתלווה אליה עוברות כל גבול.

הפתרון האנושי שהם מצאו הוא, לעשות כל מה שבאפשרותם לנעול היטב את שערי קהילתם באופן שלא יאפשר חדירת זרים. אך אבוי! הבשר וכל מעלליו, ללא עוצמת רוח הקודש, לעולם מפסידים באופן בלתי יוצא מן הכלל.      

לדוגמא: קיימות שתי חנויות למוצרי פורנוגרפיה מול קהילה משיחית הממוקמת בקירבת מקום לשכונה חרדית. כל העומד בכניסה לקהילה, יוכל לראות תנועה בלתי-פוסקת של חרדים בתוך החנות. בכל רחבי המדינה, קיימת התופעה של חרדים המבקרים בבתי-בושת בכל ימות השבוע. הם נמנעים מלעשות זאת בשבת, מפני שהם מנועים מלשאת ולתת בענייני כספים ביום זה.

ליבנו מודה לאל שהגענו לידיעה ולהבנה שהוא "לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו, עַל-יְדֵי רְחִיצַת הַלֵּדָה הַחֲדָשָׁה וְהַהִתְחַדְּשׁוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" טיטוס ג' 5, ואת אותו החסד הוא נכסף להעתיר גם על החרדים. מי יתן, אדון, והם ייענו לך במהרה!

תרגום מאנגלית: פרומה נייט. עריכה: עוזי לוטן

כדור הארץ מואר בלילה ע"י אורות המאירים את השמיים מאזורים מאוכלסים.

סופו הקרב של עידן?

מאת: שירה סורקו-רם

עם סיומה של שנת 2011, ובתחילתה של שנת 2012, יש בהחלט מקום לעסוק בנושאים של בחינה "וספירת מלאי", לא רק של השנה החולפת, אלא של עידן שלם, שאולי מגיע לקיצו. לכן, נראה לי שמן הראוי לעסוק בנושא "סיומו של העידן הנוכחי". העתיד שלנו ממילא לוטה באיומים וסכנות שלהם אנו כבר מודעים – שלא להזכיר את אלה שעדיין לא, אך הסוף לעומת זאת לוטה בהוד והדר שאין די מילים לבטאם. עיון מעמיק בספרי הכתובים מעלה תכנים המיועדים להכין אותנו לבאות, ואלה ישמשו לנו כאן כבסיס לבחינת נושא סיומו של עידן.

ישנם כיום לא מעט נביאים רואי שחורות, המזהירים מפני קריסתו של מטבע האֵירוׂ, מפני אובדן מוחלט וסופי של ערך הדולר, ומפני בואה הקרב של מלחמה נוראה במזרח-התיכון.

אין ספק שהחברה האנושית של המאה ה-21 אכן ראויה למשפט אלוהים, ורק הזמן יוכיח אם דברי הנבואה הקשורים באירועים הנ"ל – אכן יתגשמו.

אך עבור אלה שפניהם מועדות ל"גן-עדן", הדבר החיוני ביותר הוא שנזהה את סימני ההיכר המתרחשים עכשיו – לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו.

התנ"ך מונה בפנינו סימני היכר שיאפיינו את סיומו של העידן הזה. כולנו מודעים לסימנים כמו מלחמות ושמועות מלחמה, מגיפות, רעידות אדמה ואפילו צונאמי, מצוקה רבה בקרב העמים, רדיפות מאמינים, והופעתם של נביאי/משיחי שקר.

אך, ישוע המשיח הזכיר שלוש פעמים סממן ברור נוסף. לפי דבריו: "אַתֶּם עֲתִידִים לִשְׁמֹעַ מִלְחָמוֹת וּשְׁמוּעוֹת מִלְחָמָה. שִׂימוּ לֵב: אַל תִּבָּהֲלוּ; כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וּבְכָל זֹאת –  עוֹד לֹא בָּא הַקֵּץ" (מתי כ"ד 6), ושוב אמר: "גּוֹי יָקוּם עַל גּוֹי וּמַמְלָכָה עַל מַמְלָכָה, וְיִהְיוּ רָעָב וּרְעִידוֹת אֲדָמָה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים,  אַךְ כָּל אֵלֶּה רֵאשִׁית הַצָּרוֹת" (מתי כ"ד 7-8). ושוב הוסיף ואמר: "כַּאֲשֶׁר יַתְחִילוּ לִקְרוֹת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה –  הִתְעוֹדְדוּ וְהָרִימוּ רָאשֵׁיכֶם, כִּי קְרֵבָה גְּאֻלַּתְכֶם" (לוקס כ"א 28).

אסונות אלה הם בבחינת חבלי לידה, שילכו ויתעצמו בתכיפות מתגברת, וישמשו רמז לכך שהסוף קרב. אך אירועי-הסוף, אלה שלמעשה יגרמו לשיבתו של המשיח, אינם אלה הנמנים שם למעלה, בשמים. להיפך, ישוע מנה שלושה תנאים הכרחיים הדרושים כדי לסגור באופן מוחלט את העידן הנוכחי:

1.    כל אדם ישמע את הבשורה

אלוהים לא שלח שנית את בנו אל העולם מפני שלפי הוראותיו האחרונות של ישוע, קיים תנאי מוקדם אחד, ולפיו – הבשורה חייבת להישמע באזני כל בן-אנוש עלי-אדמות (מרקוס טז' 15). האם האדון הפקיד משימה זאת על תלמידיו לשווא? אפילו לפני מותו, גילה המשיח לשנים-עשר תלמידיו שהבשורה תושמע כעדות לעולם כולו. ומיד לאחר מכן הוסיף את ההפתעה שאיש לא ציפה לה: ­­­­­"וּבְשׂוֹרָה זוֹ שֶׁל הַמַּלְכוּת, תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִים וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא הַקֵּץ" (מתי כ"ד 14).

אל לנו לשכוח לרגע שהשטן יתנגד בלהט לארועים המביאים אתם את שיבתו של המשיח. היכן שהבשורה מושמעת, לשם שולח השטן את גרורותיו, לקטוע את ניצני הלידה החדשה.

למרות כל זאת, אלוהים הבטיח, באופן מודגש ביותר, שבאחרית הימים הוא אכן יישפוך את רוחו על כל בשר – על כל איש ואישה! 

לרבים מאתנו, הבטחה זו נראית כבלתי-אפשרית. הכיצד תוכל התחייה המובטחת הזו לבוא אל העולם כאשר רוע, אלימות ושחיתות מתגברים במהירות המכפילה אותם – אותם החטאים שגרמו לאלוהים, בימי נוח, למחוק את האנושות מעל המפה, מלבד את נוח ומשפחתו?

כיוון שהברית החדשה מציינת בנחרצות שכל דבר אלוהים מיועד ללמד אותנו, ומשפט אלוהים שבא על עמנו מהווה דוגמא לגויים – אנחנו יכולים להסיק עיקרון חשוב: עם ישראל היה בעבר, והוא עדיין מהווה, הדגם של אלוהים לאופן שבו הוא מתייחס לכלל המין האנושי. שוב ושוב אנו קוראים, שרק כאשר עם-ישראל חווה אסון לאומי נורא – רק אז הוא שב אל אלוהים.  

באופן דומה, נראה שרק בעקבות אסון גדול, סבל ומכאוב, יפנו חוטאים בני המאה ה-21 עורף לחומרנות ולדברי הבשר – ויידרשו את פני אלוהים.             

ביום שלאחר קריסת מגדלי-התאומים בארה"ב, בשנת 2001, הכנסיות היו מלאות עד אפס מקום. לפי דברי הכתובים – אסון בסדר גודל כזה הוא רק ההתחלה. כשמשפט אלוהים יגיע, בכל צורה שהיא, רבים יפנו לאלוהים. ואף כי, לצערם הנצחי, רבים לא יעשו זאת – ההזדמנות לשוב אל אלוהים תינתן ממש לכל אחד.

2.    ירושלים תהיה בריבונות ישראלית

לפני שיבתו של ישוע, ירושלים חייבת להיות תחת ריבונות בלבדית ובלתי מעורערת, של מדינת-ישראל.

"בְּחֶרֶב יִפְּלוּ וְיֻגְלוּ אֶל כָּל הַגּוֹיִים, וִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה מִרְמָס לְגוֹיִים, עַד אֲשֶׁר יִמָּלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִים" (לוקס כ"א 24).  פסוקים אלה מדברים על כמה עובדות ברורות. על מנת שירושלים לא תהיה יותר בידי הגויים, יהיה על ישראל לרכוש בעלות על ירושלים. כדי לעשות זאת, על עם-ישראל לחיות בארץ ישראל, ולהיות בעל צבא שיוכל להגן על ירושלים – בירתו.

וזה בדיוק המצב במשך ארבעים השנים האחרונות.

העיר העתיקה של ירושלים שרויה כיום בקרע עמוק. ישראל טוענת ששני חלקי-העיר גם יחד, מזרח ומערב, הם הם המהווים את בירתה, בעוד הפלסטינאים טוענים שהעיר העתיקה (ירושלים המזרחית) שייכת להם. העובדות בשטח מוכיחות שאף לא מדינה אחת בעולם מכירה באיזה שהוא חלק מירושלים כבירת ישראל!

למרות כל זאת, יש לישראל בעלות דה-פקטו על העיר כולה.

בערך בתחילת 1900, התחילה עלייה יהודית מאירופה שהצטרפה ליישוב המרושש שהתגורר בארץ הקודש במשך אין-ספור דורות.

ב-1948 התקבלה ישראל, בדרך נס, כאומה ריבונית, וביוני 1967 כבשה ישראל את העיר העתיקה מידי הממלכה האשמית של ירדן, שצבאה התקיף את ישראל (ירדן כבשה את ירושלים 19 שנה לפני כן).

מאמינים רבים שחונכו על ברכי ה"תאולוגיה החלופית" האומרת שהכנסיה תפסה את מקומו של עם ישראל בתכניתו העולמית של אלוהים, לא הבינו מן הסתם את משמעותו של נס זה, היוצא מגדר הרגיל, המצביע על הקץ המתקרב של חלון ההזדמנויות של הגויים להצטרף אל משפחתו הרוחנית של אלוהים.

הם אינם מבחינים בהתגשמות הנבואות התנ"כיות, מפני שאינם מבינים את נאמנותו של אלוהים לקיים את הבטחתו לאברהם, יצחק ויעקב, למרות הפסוקים הרבים – הן בתנ"ך והן בברית החדשה – המאשרים את בריתו הבלתי-ניתנת-לעירעור של אלוהים עם אברהם.

אורות בישראל מאירים בלילה באור זוהר. בצד המזרחי של נהר הירדן (גבולה של ישראל) יש שתי קבוצות אורות, דמשק – סוריה (צפון) ועמאן בירדן.

למרות זאת, האו"ם, הנשלט ע"י מדינות הגרעין המוסלמי, עושה כל אשר ביכולתו לעקור את שליטת ישראל על העיר העתיקה ולהעניק אותה למוסלמים. מדוע? מפני שהשטן, שררת העולם הזה, נלחם בכל כוחו כדי להשיג מטרה זאת. זכריה הנביא כתב שירושלים היא זו שתהווה את הניצוץ שיצית מלחמה בקנה מידה עולמי.

אך הנקודה שאנו רוצים להדגיש כאן היום היא, שבהתאם לנבואה בת 2000 שנה, ירושלים היא אמנם תחת בעלות ישראל, ולא משנה עד כמה שברירית בעלות זו. עובדה זו היא לבטח סימן עבורנו, שאנו עדים לרגע השיא של חלון ההזדמנויות של הגויים, ובקרוב נראה את המלך-המשיח שולט מירושלים.

3.    עם ישראל יוושע בישוע המשיח

סימן ההיכר שעל פיו עם-ישראל שב למשיחו, הוא אחד האירועים הדרמטיים שישוע הציב כסימן-מבוא לאחרית-הימים.

במתי כ"ג הזהיר המשיח באופן ישיר את הפרושים, המושחתים ובעלי ההצדקה העצמית, שאסון גדול יפול עליהם ועל עירם.

אך אח"כ דיבר על היום שבו היחסים בין מנהיגי הדת הללו לבינו ישתקמו. לפי דבריו: "וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי, עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה'!" (פסוק 39).

ובמילים פשוטות: הפרושים, שדחו את ישוע כמשיח ומושיע, לא יראו אותו עוד לעולם, עד שיחזרו בתשובה, ויקבלו עליהם את הישועה שנרכשה בדמו הוא. אך יום זה יבוא כאשר הם יראו אותו, ישמחו לבואו, ויברכו אותו כמי שנשלח מטעם האב.

לפני ארבעים וארבע שנים, כשהגעתי לישראל, מספר המאמינים הישראלים שנולדו מחדש היה זעום ביותר. לפי הערכה כיום ישנם 15,000 ישראלים מאמינים שנולדו מחדש, ילידי הארץ, או עולים מחבר-העמים, מאתיופיה ומארצות המערב.

אין ספק ששיבתו של עם-ישראל אל אלוהי-ישראל, הוא סימן היכר המשתווה בחשיבותו לשיבתו הפיסית של עם-ישראל אל ארץ-ישראל.

ישנם בארץ אפילו כמה רבנים-חרדים, שהגיעו לאמונה במהימנותו של ישוע המשיח. אך ברובם הם מאמינים בסתר, כדי להימנע מרדיפות של אלה המקבלים את שה-האלוהים כמשיחם.

יתר על כן, כפי שכבר ראינו, בכל עת שהבטחותיו של אלוהים מתחילות לנוע לקראת התגשמות – כוחות האופל מתארגנים כדי לעצור זאת. אך מפני שדבר אלוהים לא ישוב ריקם לעולם, אנו יודעים שאפילו החרדים, הפרושים של היום, יפתחו ברבות הימים את ליבם אל המשיח. אך אנו יודעים שהמערכה בנידון תהיה אכזרית, והשטן לא יוותר בקלות, שכן הוא מודע לתרחיש הבא כאשר זה יקרה: שיבתו של האדון ישוע!

מבט חטוף אל שביל החלב. בורא היקום יביא לידי סיום מוצלח את כל תכניותיו והוא נתן לנו את ההזדמנות להיות שותפיו!

אפילו במאה הראשונה לספירה, הטיף שמעון כיפא ללא-מאמינים בירושלים, ואישר בדבריו את מה שהמשיח ניבא. להלן המסר שנתן לעם-ישראל בזמנו: "לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם, לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד עֵת הַשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ, דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים" (מה"ש ג' 19-21).

האם אתם רואים את הקשר בין קבלת הישועה ע"י עם-ישראל לבין חזרתו של ישוע המשיח? האם אתם מבינים שישוע צריך להשאר בגן-עדן עד שכל הדברים שאותם נבאו נביאי התנ"ך – אכן יתרחשו?

האם האדון כבר שפך את רוחו על כל בשר? האם הקשר של אלוהים אל עמו בתחום המורשת הרוחנית והפיסית הגיע לסיום?

אזהרה

מתוך שלושת סימני היכר אלה, אנו יכולים להסיק שאלוהים התכוון לכך שכל יצור ישמע את הבשורה, ושרוב אלה שישמעו – אכן יקבלו חיי-נצח. גם כוונתו עבור עם-ישראל היא, שזה האחרון יחיה בארצו לנצח, כך שכאשר ישוב המשיח אל הר-הזיתים, הוא ישוב אל עמו שלו, לא לאלה הסוגדים לאללה. ושיא תכניתו של אלוהים עבור עמו היא קבלה לאומית של ישועה דרך בנו, ישוע!

תכנית זו של אלוהים אמורה להתקדם בעת ובעונה אחת בשעה שהרוע גדל ומתחזק והשמיים מתקדרים. האם אנו זוכרים מה התנ"ך אומר על תקופתו של נוח?

"וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם". וכל זה התרחש עידנים לפני עידן הפורנורגרפיה באינטרנט, הטלויזיה, סרטי הקולנוע, ירחונים ומשחקים אלקטרוניים. אלוהים אמר על בני-האדם בתקופתו של נוח, "וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ.  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָֹה" (בראשית ו' 6-8).

ישוע אמר, שהחטא בימי אחרית-הימים יהיה באותה מידה כמו בתקופתו של נוח.

מטרתו של אלוהים היא להביא כמה שיותר בני-אדם בעולם, יהודים ושאינם יהודים, לישועה ולקבלת חיי-נצח. מצד שני, כוונתו של השטן היא להרוס את העולם וכל מי שחי בו. יעדו של השטן הוא לקלקל את תכניתו של אלוהים עבור עתידו של העולם ובני-האדם החיים בו, אתה ואני.

האדון בעצמו גילה לנו עד כמה הרת סכנות היא תקופת אחרית-הימים. בעוד שקציר המאמינים שנושעו כבר החל להיאסף אל מלכות השמיים, השטן עסוק בתכניותיו להביא תקופה של סבל, פורענות ומוות לעולם.

זהו מרוץ נגד הזמן – אלוהים פועל דרך אלה הנאמנים לו, כדי להשיב אליו את האנושות כולה, ומאידך – השטן פועל דרך אלה הנאמנים לו, כדי להרוס את האנושות. שתי תוכניות גדולות מימד אלה, הן זו של אלוהים והן זו של השטן – הן מעבר להבנתנו.

הכחדה היא דבר אפשרי

עם הופעת הנשק האטומי בתום מלחה"ע ה-2 בשנת 1945, לא היה קיים בהסטוריה האנושית נשק להשמדה המונית: נשק המסוגל להכחיד כל אדם על פני האדמה הזו במחי פצצה אחת. מאו צה טונג רצח כ-70 מיליון איש בסין, היטלר 11 מיליון באירופה, וסטאלין 20 מיליון בקירוב, בברה"מ. למרות שהכוח הצבאי היה זה שאפשר להם לטבוח המוני אדם, לא היה בבבעלותם נשק שבעזרתו יכלו להשמיד את כל אותם המונים במחי אחד, או לחילופין – היכולת להשמיד את כל המין האנושי כולו, גם כן במחי אחד! לא כך המצב כיום: זה בהחלט אפשרי.

המידע המשוער הוא, שכיום ישנם בנמצא כ-22,000 כלי נשק גרעיניים, בבעלותן של שמונה מדינות: ארה"ב, בריטניה, צרפת, הודו, קוריאה הצפונית, פאקיסטן, רוסיה וסין. כמה מהמדינות הללו נוהגות לחרוג מכללי המשחק הבינלאומיים, בעוד שאחרות הן מדינות אנטי-דמוקרטיות שיש בבעלותן מספר גדול של כלי נשק להשמדה המונית המסוגלים להשמיד את העולם כולו. מנהיגי הדת המוסלמים של איראן ממהרים להצטרף למועדון המדינות בעלות הנשק הגרעיני – "מועדון הגרעין". ניתן לשער שישראל היא בעלת נשק גרעיני, אך עקב מדיניות העמימות הרשמית שלה בנושא, היא מעולם לא אישרה או הכחישה זאת. פאקיסטן עלולה ליפול לידי מוסלמים קיצוניים בכל רגע נתון וערב הסעודית הכריזה שבשל התרבות כלי הנשק הגרעיניים באזורה (כלומר: איראן), גם היא שוקלת הצטרפות למועדון. מצרים וסוריה הן הבאות בתור לרכישת נשק גרעיני. משמעותו של דבר הוא, שבעוד זמן קצר, חמש מדינות מוסלמיות קיצוניות עשויות להיות בעלות נשק גרעיני.

קיימות עוד 30 מדינות ויותר בעלות נשק להשמדה המונית. מכאן מצטיירת תמונה די ברורה: השטן, שתרמית היא דרך פעולתו והוא מלא בגאווה עצמית, מרמה בעצם את עצמו, מפני שמאמין הוא ביכולתו לנצח במלחמתו זו נגד אלוהים.

אך ישוע כבר יידע אותנו שזה לא יקרה, היות שכאשר השטן ינסה לכבות לחלוטין את חיי האדם, האדון יביא את העידן הנוכחי לידי סיום. זה יהיה סוף המרוץ, והנצחון יהיה בידי הקדושים, בחירי האלוהים, אלה שנגאלו ע"י המשיח ישוע: "וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם" (מתי כ"ד 22).

הימים הבאים עלינו, יהיו גם ימי סבל ופורענות, וגם תקופות קציר – בעת ובעונה אחת. אלוהים קורא לנו להיות שותפים אתו בקציר היקר כל-כך לליבו בכל ארצות העולם. אך בשלב כלשהו, אלוהים יאמר: "מספיק"! לא עוד בכי, לא עוד סבל, לא עוד אלימות, שחיתות ורוע. זה יהיה נצח העולה על כל דימיון.

כנס הכשרת-מנהיגות "אֶקְוִויפּ" שב לישראל

מאמר מערכת

מאתיים ושלושה עשר מנהיגים וותיקים וצעירים מרחבי הארץ השתתפו בשני ימי כנס מנהיגות "אקוויפ". בכוון השעון: הרועים דניס וקולין ראוס (ימין) והמתרגם.

משאת ליבו של כל מנהיג משיחי בארץ הוא לראות את שירותו מתרבה ומשכפל את עצמו. בעוד דור-החלוצים הראשון בתנועה המשיחית בארץ מתחיל לצבור שנים, הכמיהה לראות מנהיגים צעירים עם אש יוקדת בליבם ובעלי מחוייבות, תשוקה וחזון – גדלה יותר ויותר.

יתר על כן: בעוד שהתנועה המשיחית גְדֵלה במספר, וקהילות חדשות צומחות להן בכל רחבי הארץ, בהנהגת מנהיגים חדשים בעלי חזון וקריאה מאלוהים – אלה האחרונים משתדלים ללא ליאות, למצוא דרכים כיצד להגדיל את קהילותיהם עוד יותר, תוך הצמחת מנהיגים נוספים.

זוג רועי-קהילה מארה"ב, דניס וקולין ראוס, היו אלה שהתחייבו בזמנו לערוך ולהעביר בארץ סידרה של שישה כנסי-הכשרה למנהיגים בארץ, במשך שלוש שנים. בני הזוג ראוס מנהיגים בימים כתיקנם קהילה באטלנטה, במדינת ג'ורג'יה. קהילת מונה 10,000 איש. הזוג ראוס מקורב לג'ון מקסוול, החוזה והמייסד של כנסי המנהיגות "אקוויפּ".

הכנס השני הזה נמשך, כמו קודמו, יומיים, והיווה הזדמנות פז ל- 213 מנהיגים משיחיים לספוג ולהפנים את הוראתם של הרועים דניס וקולין. בני הזוג תיארו וניתחו כיצד אלוהים משיג את מטרותיו באמצעות מבחנים שונים שהוא מעביר, לפני שהוא מקדם לשירות כלשהו: מבחני אופי, מוטיבציה, מופקדות, אמינות, יכולת לסלוח ויכולת לעמוד בעת צרה. הם לימדו אותנו איך לזהות את תחומי חוסר הבטחון שלנו, ואת חולשותינו, שיכולים למנוע מאתנו להקים מתוכנו מנהיגים חדשים. הם דברו מתוך נסיונם הם על חלוקת אחריות, פיתוח כישורים, יצירת צוות יעיל, ועוד נושאים רבים.

לאחר תום הכנס, רועים וותיקים מ-34 קהילות משיחיות בארץ, כמו גם הרבה מנהיגים שבדרך, נמצאים בציפיה רבה כדי ליישם את דברי החוכמה שזרמו מהרועים, דניס וקולין.

כנסי "אקוויפּ" אלה, המונחים בשותפות עם "מעוז", הם ללא ספק בעלי ערך רב לגוף המשיח בארץ. אנו אסירי תודה לקהילה באטלנטה ולכל יתר העמלים בשותפות עם "מעוז", על שאיפשרו את קיומם של כנסי המנהיגות הללו!

מאת: שני סורקו-רם פֶרְגוּסוׂן

ישראל ואני נפגשנו לראשונה  לפני 32 שנה. אימי מספרת לי שהרופאים במחלקת היולדות אמרו שהאחיות בקומה מעלינו יכלו לשמוע את צווחותיי, והתבדחו שברבות הימים אהיה זמרת. והאם הזכרתי את העובדה שהקרקע מתחת לרגלינו נעה וזעה בעת שבקעתי לאוויר העולם? אכן, היא זזה ועוד איך!

רעש-אדמה נדיר פקד את ישראל ביום שבו נולדתי ב-1979 – 5.3 בסולם ריכטר. אני משוכנעת שזה היה בגללי.

למעשה, שנות השבעים המאוחרות היו עדוׂת להולדתה של התנועה המשיחית בישראל, ממש כפי שהיו עדוׂת לכל התפתחות אחרת בארצנו באותה תקופה. אין זאת אומרת שלא היה תמיד קומץ של מאמינים בני העם היהודי בארץ, במשך 2,000 שנות הגלות. אך נראה שבאופן גורף, אמונה זו גם היא "הוגלתה", כשבני-העם היהודי נלקחו מארצם לחיות מחוצה לה במשך דורות. כל זה התחיל להשתנות עם לידתה מחדש של מדינת ישראל, כמדינה ריבונית בארצה.

ובמקביל, בתקופת "התנועה למען ישוע" של שנות ה-70 בארה"ב, החל ליבם של כמה מההִיפִּים המושבעים של שנות ה-60,  באופן לגמרי לא צפוי, ללכת שבי אחרי ליבו של אלוהי-ישראל. ומבין הסקרנים שבאו לבדוק במה דברים אמורים, היה מספר ניכר של יהודים שברבות הימים הפכו את עורם ההיפִּי ונולדו מחדש. ולא רק זאת, אלא שהם גם נענו לקריאה לשוב אל ארץ אבותיהם – ישראל.

שני ובעלה קובי עובדים על דיסק שירי ההלל העברי של שני, "גן הסודות"

כשהמהפכה התרבותית החלה בארה"ב בסוף שנות ה-60, אימי כבר התגוררה בארץ. באותה תקופה היה בארץ רק קומץ מזערי של מאמינים שהיא הכירה, כאלה שהיגרו לישראל ממדינות שונות, והיו פזורים ברחבי הארץ. פה ושם החלו גם כמה מקומיים בקירבתה לקבל את מסר הבשורה, אך באופן גורף עמד בפני המאמינים מכשול רציני והוא: אזהרה קודמת שקיבלו נגד האמונה ע"י גורם אחר. אין ספק, שעניין אחד היא הזכות לחיות בסביבה תרבותית אחת, שבה קיים החופש להכריז את שמו של ישוע, אך זהו עניין אחר לגמרי, לעשות זאת בקרב אנשים שהוזהרו מפניו.

ברמה הקיצונית, בני-עמנו הוזהרו עוד בגולה ששמו של ישוע נותן השראה להרוג בהם, וברמה השפירה יותר – נאמר להם שהאמונה בישוע לא רק שאינה חלק מהאמונה היהודית, אלא אף נוגדת אותה. במילים אחרות, בני העם היהודי אינם יכולים להאמין בישוע ולהמשיך להיחשב כיהודים. עם קו מחשבה זה שהתגבש בתרבות היהודית עוד בגולה, מצאו עצמם המאמינים בארץ במצב שלפיו מוטל עליהם להסתגל אל התרבות הישראלית המתפתחת מחד, ובו זמנית גם לפתח תרבות משנית שלפיה ישוע הוא מרכז חייהם. לא היה בזמנו כל דגם מוכן מראש לחיקוי, כך שמבחינה רוחנית הייתה ישראל חבל ארץ לא ממופה, שיכול היה לשמש כמסגרת התייחסות.

שני עם שלוש הבנות והבן (התינוק)

אחת התופעות הראויות לציון בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 היא, מוסיקת ההלל שאותה תקופה הניבה. ואלה מבני-עמנו שגם היו בעלי כישורים מוסיקליים, עלו לישראל, למדו את השפה העברית, והחלו לכתוב שירי הלל בעברית – בפעם הראשונה מאז 2000 שנה. לא היו אלה השירים של "אני אוהב את אלוהים" המושרים היום, אלא הימנונים ומזמורים שהכילו את עיקרי האמונה, שהפיחו חיים בדבר ה'. היה ניתן אז היה לשבת בעת ההלל, ולשמוע שוב ושוב את עיקרי הבשורה דרך שירי ההלל.

שלושים שנה לאחר מכן, אפשר עדיין לשמוע את אותם השירים בקהילות ברחבי הארץ.

היה קשה באותן שנים מוקדמות להיות בקשר עם מאמינים אחרים בארץ בשל פיזורם בחלקי הארץ השונים. כך שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה הייתה להביא לאמונה חברים שהתגוררו בקרבת מקום. מאמינים התחילו להתפלל עבור חברים ובני-משפחה שרצו בישועתם. הם גם התפללו שאלוהים יפעל בחיי אנשים באופן על-טבעי, כעדות לאמת שבחיים המושתתים על ישוע. כתוצאה מכך, אלוהים אכן ריפא כמה אנשים באופן משמעותי, ובעקבות זאת הייתה להם עדות מוחצת, וכך החלו קבוצות קטנות לשגשג פה ושם.

בעת שקהילת המאמינים בארץ הייתה בשלבי צמיחה, החל טפטוף בלתי-פוסק של מאמינים יהודים מכל קצוות העולם לזרום לארץ. המניע שלהם לעלייה ארצה היה אותו מניע שהיה ללא-מאמינים – דחף בלתי ניתר לעירעור לשוב הביתה, דחף שהנביא זכריה יכול להסבירו: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ" (זכריה י' 8).

כמו בתקופתו של ישוע, מנהיגות המימסד הדתי בארץ התייחסה למאמינים המשיחיים כאל איום על סמכותה ושליטתה בצאן מרעיתה. לעומת זאת, מאמינים משיחיים גילו כבוד כלפי הסמכות הרבנית כסמל תרבותי בלבד, אך לא כמתווכת של ממש בין האדם לאלוהים. לאורך כל ההסטוריה, הסטטוס הזוועתי ביותר שיהודי יכול היה לקבל ע"י המנהיגות הדתית בשל מעורבותו בצורות שונות של עבודת-אלילים או פעילות פושעת, הוא הסטטוס של "יהודי כּוׂפֶר" ('פ' מלרעית). לעומת זאת, בעיני המנהיגות הדתית בארץ, מאמינים משיחיים נחשבים כה מרושעים, עד שהם הורדו בדרגה לסטטוס של לא-יהודי – סטטוס שאפילו היטלר לא טרח לייחס להם.

אך השימוש בשמות-תואר לא הספיק לרשויות הדתיות, והן מצאו צורך לנקוט בצעדים כדי "להציל" יהודים מצפרניו של ישוע. וכך, החלו לצמוח ארגונים בשם חוסר הסובלנות הדתית, שעסקו בגיוס כספים על-מנת לשלם לאלה ששמו להם למטרה להטריד את המאמינים המשיחיים, ולהציק להם. הרעיון מאחורי הפעילות הזאת היה, שליהודי הממוצע חסרה החוכמה (או האינטלגנציה) להבין את הכתובים בכוחות עצמו, ולכן הוא זקוק להגנה ממאמינים כמונו שיעודדו אותו לקרוא את התנ"ך ללא פיקוח רבני. כתוצאה מפעילותם האפלה של אירגונים אלה, איבדו כמה מאמינים את מקומות עבודתם, ויש כאלה שאף גורשו מבתיהם השְׂכוּרים. ועל אחרים ניכפה לעזוב את הארץ רק משום שסירבו להתכחש לישוע. היו גם מקרים בודדים של אלימות, אך תודה לאל שאלה נדירים.

אמצעי התקשורת, כפי שהיו רק לפני 20 שנה, לא הקלו בגילוי מקומם של מאמינים בארץ. רבים מהם ירדו למחתרת, וזה היקשה עוד יותר בבניית בתי קהילה להתכנסות ציבורית. כילדה, זכור לי שמשפחתי הייתה בקשר עם מאמינים רבים, ולחלק גדול מהם קראנו "מאמינים בסתר" . היו אלה ישראלים שחייהם היו עלולים להשתנות מהקצה אל הקצה לו היה נודע לחבריהם ולמשפחותיהם שהם מאמינים בבריתו החדשה של אלוהים.

כמה מ"מאמינים בסתר" אלה באו מרקע חרדי קיצוני, כך שחשיפתם עלולה הייתה להביא לגילויי אלימות נגדם ונידויים מהחברה החרדית. זה היה קשה במיוחד עבור אלה שחיו את כל חייהם במסגרת הקהילה הדתית ולא היה להם שמץ של מושג איך לשרוד מחוצה לה.           

ההתקדמות בבנייתו של גוף המשיח בארץ הייתה סדירה אך איטית, וכילדה זכור לי שהיו לי רק 2 חברות מאמינות. האחת גרה במרחק של שעה נסיעה והשניה שעתיים, כך שההתחברות שלנו הייתה מוגבלת לכמה פעמים בשנה, בעיקר בחגים. זה היה, כמובן, לפני עידן המחשבים והטלפונים הסלולריים שביכולתם כיום לגשר על פני מרחקים.

בביה"ס הייתי פתוחה מאד בנוגע לאהבתי את אלוהים. ניסיתי בכל דרך להסביר לכל אחד בכיתתי ש"נולדתי מחדש", אך הבעיה הייתה שללא מסגרת התייחסות לבשורה בשפה העברית, ביטויים כמו "נולד מחדש" תורגמו מאנגלית לעברית כ"נולד פעמיים". זה לא התקבל בעין יפה ע"י מורת הכיתה ששלחה אותי לחדר המנהל להסביר את עצמי. אך כל זה לא הוציא אותי מאיזון – להיפך, הייתי מורגלת לראות את הבעות פניהם המבולבלות של אנשים (והורי לימדו אותי לשמוח בכל).

תנועת נוער משיחית

עם הַגיע שנות ה-90, דברים החלו להשתנות. עדיין לא הייתה תנועת נוער של מאמינים במלוא מובן המילה, אך רבים מהילדים של הורים חלוצים כבר הגיעו לגיל הנעורים, דבר שהביא אתו צרכים חדשים.

תרבות הנוער הישראלי היא כוח מוביל שיש לקחת אותו בחשבון. כשאתה "בפנים", אתה "בפנים", וכשאתה בחוץ, אתה אפילו לא בתוך הבניין. עם כל-כך הרבה מאמינים צעירים שהיו הדור הראשון שבא מהורים לא-מאמינים, הם היו מוגבלים בקבלת הדרכה שיכלו לקבל ממשפחותיהם בנוגע להתמודדות עם תמורות ושינויים כלשהם. איך ניתן להתגבר על הבעיה? לזַמֵן ביחד נוער מאמין עם נוער מאמין כדי לעודד זה את זה.

לפי מיטב זכרוני, הכנס הגדול הראשון לנוער היה ב-1994, והתכנסו בו עשרות בני-נוער מרחבי הארץ. אך, ציון דרך זה לא נעלם מתשומת-לבם של כוחות האופל.

הכנס התקיים בקיבוץ חילוני. מאמינים נהגו לעיתים להתכנס במקומות חילוניים, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם רדיפות על רקע דתי. אך אחד ממנהיגי הקיבוץ, היה דתי מספיק כדי לא לראות בעיין יפה את מה שהתרחש בכנס, והוא זימן עיתונאית מעיתון מוביל בארץ. העיתונאית הגיעה לכנס עם חיוך, וגם טענה לחוויה רוחנית בעת השתתפותה. היא ראיינה כמה מבני-הנוער והמנהיגים, ואח"כ נעלמה כדי לכתוב את אחת הכתבות הנוקבות ביותר שנכתבו אי-פעם אודות יהודים משיחיים בארץ.

בשל ידיעתם את החוקים הקפדניים בארץ בהקשר של דת וקטינים, הוריי, שהנהיגו את הכנס, וידאו שלכל קטין יהיה אישור בכתב מהוריו להשתתפותו בבכנס. העיתונאית, לעומת זאת, האשימה את מנהיגי הכנס בשטיפת מוחם בסתר של הילדים. הטבעת תווית מסוג זה על מאמינים בארץ יכולה הייתה לגרום להם נזק רב,  כך שהוריי מצאו לנכון להשיב מלחמה שערה ואכן זכו בסופו של דבר לקבל התנצלות ממערכת העיתון.

עם ניצחון זה לצידם, המשיכו המאמינים ללכת קדימה עם חזונם לחזק את בני-הנוער, וחופשות הקיץ הוקדשו להשגת מטרה זו. באופן לא צפוי, התחילה להגיע לארץ קבוצת נוער מארה"ב, כדי לתמוך ביישות העוּבָּרית של תנוער הנוער הישראלית. קבוצה זו עסקה בלימוד ועידוד בני-הנוער שלנו, כיצד לבשר לאחינו הישראלים הלא-מאמינים.

לפי הזכור לי, הייתה זאת הפעם הראשונה שזרים מחו"ל הביטו פנימה, וסקרו את גוף המשיח בארץ. החלו אז גם כנסים וסיורים של מאמינים מחו"ל, שבאו ויצאו עם עדויות ישועה וריפוי, מבלי לשים לב לעובדה שניסים אלה קרו לאלה שהשתתפו בסיורים, לא לישראלים המקומיים.  

הבנו אז שאם אנו רוצים לראות שינוי בישראל, עלינו להשאיר איזה חותם על אחינו הישראלים, וכדי לעשות זאת נצטרך להשתמש ב...  נכון... ישראלים.

שנות האלפיים הגיעו, ואיתם האינתיפאדה השניה. האינתיפאדה גרמה נזק רב לכלכלה הפלסטינאית ולבטחונה של ישראל, עד כדי כך, שאנשים התחילו לחוש פחד וחוסר שקט. חוסר בטחון זה גרם לאנשים להתייצב פנים אל פנים מול מציאות המוות והנצח – ואז התחילו לעלות על פני השטח שאלות לא-שגרתיות.

מעניינת היא העובדה שבמשך אותה תקופה, החל להגיע גל חדש של מוסיקה דווקא מכיוון בני-הנוער המאמינים. לאחר יותר מעשור של כתיבת מוסיקה משיחית טיפין טיפין, החלו לפתע להיכתב שירים חדשים במהירות הברק. ולאחר שהכל נאמר ונכתב, התוצאה הסופית הייתה: עשרות שירים חדשים שנכתבו ע"י ישראלים, ילידי-הארץ, ובעקבותיהם... גל נוסף של אנשים שנושעו. לפתע פתאום, לא יכולתי עוד לומר שאני מכירה את כל הצעירים המאמינים בארץ, אך קשה לומר שהיה בזה משום בעייה.

התקשורת משנה את פניה

התמורה הבאה שהגיעה, אם כי היה קשה לזהותה בתחילה, היה בה אתגר לא פשוט. בעוד הפער בין הקהילה החרדית, בעלת השליטה על הממשלה, לבין השמאל החילוני בעל השליטה על התקשורת – החל לגדול, מאמינים משיחיים החלו להבחין, באופן לא צפוי, ברמז כלשהו של יד שלוחה אליהם מצד התקשורת. מבולבלים ונבוכים לנוכח גילויי השנאה מצד הקהילה הדתית כלפי המאמינים, החלו עיתונאים שצידדו בעקרון ה"חיה ותן לחיות" לחקור את התופעה.   

לעומת הקהילה הדתית ששמה היה מוכתם בשרשרת של שערוריות, יצא שמה של הקהילה המשיחית בגין יושרתה, והכבוד שרכשה לעצמה מבין אלה שהכירו אותה. "אתם משלמים מיסים, אתם משרתים בצבא, אתם פשוטי-לכת, אתם אנשים ישרי-לב – מדוע אתם נדחים ומושפלים כל-כך?" שאלו העיתונאים בשנינות. לפתע, קהילת המאמינים שהורגלה להיות מוצגת ככת המגלמת רשע, הפכה להיות מוצגת באור שונה, כך שללא ספק היה זה צעד בכיוון הרצוי.

כגוף המשיח, חווינו שנאה אנטישמית בשל היותנו יהודים, ואף עמדנו איתנים לנוכח דחייה מצד גויים מאמינים, שלא קבלו אותנו מפני שאנו בני-העם היהודי. שרדנו טילים ששוגרו לעברנו מצד טרוריסטים חדורי שינאה כלפי אבות אבותינו שחיו בארץ הזאת, ואף שרדנו אבני-סלע שנזרקו לעברנו ע"י החרדים המסרבים בכל תוקף לשמוע על הדרך האחת והיחידה המובילה אל האב. ליקקנו יחד את פצעינו כשאיבדנו את המערכה, וקמנו שוב על רגלינו מוכנים להילחם את המערכה הבאה.

המשכנו בכך, חודשים ושנים, מבלי לראות פרי של ממש בעמלנו, ונוסף לכך היינו גם עדים לגורמים זרים בעלי משאבים וכוונות טובות מחבלים בהישגים שהשגנו בעמל רב במשך שנים, רק מפני שלא העריכו נכונה את תרבותנו. לעומת זאת, גם חווינו זרים שבאו ועודדו ובנו אותנו, כדי שנוכל לבשר לאחינו את הבשורה ביתר יעילות.

כיום התמונה שונה לחלוטין: ישנם כמה מאות מאמינים משיחיים המשרתים בצה"ל, וכן רבים מבני-הנוער של שנות ה-90 מגדלים כיום את המשפחות שהקימו בעצמם. ילדים מאמינים, ילידי הארץ, נמצאים היום בכל מקום, והסטטוס שלהם כ"ילידי הארץ" מקנה להם כוח מניע בעל אופי שונה מזה של דור "המהגרים" שקדם להם. המאמינים של היום גדלו עם מה שידוע כ"חוצפה ישראלית", שפתחה להם דלת לדבר באומץ-לב גלוי על אמונתם. גם מספרם של המאמינים בסתר ירד באופן קיצוני, כשאנשים החלו לנקוט בצעד הנועז של גילוי זהותם בפומבי, מתוך אמונה שאלוהים יגן עליהם.

בדיעבד, הקרקע התרבותית שנכבשה ע"י הדור הקודם, משמשת כיום כקרש קפיצה עבור הדור החדש. גם מעודדת העובדה שהחברה הישראלית בכללותה מתנערת מכבלי הדיכוי הדתי שהיו מקובלים בגולה, ובפרוס כל שנה חדשה, אנו עדים לגישושים בקרב אחינו המחפשים דרך להכיר את אלוהי-ישראל, באופן שרק יכולנו לחלום עליו לפני 30 שנה.

ובעזרתנו, הממשיכים להיות שותפיו הפעילים של אלוהים, המצב יכול רק להשתפר, ואנו חדורי תקווה שהטוב ביותר עבור עמנו עוד לפנינו, והוא לא יאחר להגיע!

* הודפס מאתר אינטרנט. ראה גם בלוגים בווידאו של שני www.yeshuaisrael.com

הוידאו החדש של הדיסק “גן הסודות”  יצא לאור בינואר 2012.

שני ובעלה קובי מתגוררים בירושלים עם ארבעת ילדיהם.