המשבר הכלכלי מנקודת מבט ישראלית

 מאת: שירה סורקו-רם

לאן נעלם כל הכסף? חייבים לקרוא את חווֹת-דעת המומחים כדי להבין את התשובה! האמת היא שהעניין הוא בעצם פשוט מאד. להלן תמצאו מובאות מדברים שנאמרו ע"י פינחס לנדאו, הפרשן לענייני כלכלה ועסקים של הג'רוזלם-פוסט. פינחס לנדאו משמש גם כיועץ לגופים פיננסיים מקומיים ובינלאומיים:

"מאין בא כל הכסף שעד לאחרונה עמד לרשותנו? מדוע היה מימון - בין אם ציבורי או פרטי - כל כך קל להשגה עד לא מזמן?

 וכפי שפוליטיקאים נוהגים לומר בראיונות: 'שאלה טובה'. התשובה לשאלה זאת היא, שעד ממש לאחרונה, נושא המימון לא היווה כלל בעיה עבור איש... משום שהם פשוט העניקו לך כסף. 'מי זה הֵם?' תשאל. והתשובה: בנקים ומוסדות כמו-בנקאיים.

אבל אל תעז לשאול מדוע הם אינם ממשיכים לעשות זאת יותר. קבל את זה כעובדה מוגמרת: בעתיד הנראה לעין, הכסף לא יהיה זמין. גם אל תנסה לשאול מאין "הם" נהגו להשיג את הכסף בעבר. אם תמשיך ותשאל שאלות מסוג זה, בסופו של דבר תגלה שהם יַצרו את הכסף יש מאַיִן, בבחינת "עסקי אוויר", וזה בדיוק המקום שהכסף חוזר אליו כעת: לאוויר...

מצב הבנקים בארץ הוא טוב, יחסית לבנקים בחו"ל. המערכת הבנקאית שלנו בארץ היא יחסית קטנה ואישית יותר מאשר בחו"ל. למרות הפסדים פה ושם, המערכת אינה נתונה בסכנת קריסה מוחלטת, אלא אם כן הציבור ייכנס לפאניקה ויתנפל על הבנקים לממש את נכסיו.

יחד עם זאת, מסתבר שאפילו העשיר שבינינו, לב לבַיֵיב, הפסיד בשבועיים האחרונים כ-14 מליון ₪ בהשקעותיו בשווקי חו"ל. היום ברור שהקריסה הכלכלית הבינלאומית מותירה את אותותיה אפילו במדינות עשירות כערב הסעודית ומדינות ערביות אחרות עשירות בנפט, שבעצמן הפכו לפתע להיות די פגיעות. עם תחילת צניחת השווקים, הפסידו מדינות אלה בשבוע בודד בתחילת ספטמבר השנה, סכום השווה ל-150 מיליארד דולר.

מרבית משאבי הענק במדינות אלה שייכים לקבוצות עילית קטנות. במקום להשקיע את ההחזרים בחינוך ובמיזמים אחרים לטובת כלל החברה, הם שמו את הכסף על קרן הצבי, בין בהשקעות בבורסה או במיזמי נדל"ן ובנייה נוצצים, המוּצַאִים אל הפועל תוך שימוש בידע ובמשאבי-אנוש זרים.

(ג'.פ. 10 אוק. 08)

בימים אלה, כשההכנסה מן הנפט פוחתת, צריכת היתר של המדינות עשירות הנפט, שהתקיימה עד עתה ללא שום בסיס תשתיתי של משאבי ידע ומיומנות לאומיים - הותירה אותן חשופות לחלוטין. מדינות מוסלמיות עניות, מצרים למשל, התלויות בסיוע כלכלי אמריקאי, תצטרכנה בעתיד הקרוב להדק את החגורה. אך גם תלות זו אינה עוצרת במדינות אלו את השמחה לאיד חסרת הבושה, לנוכח הבלבול והמבוכה השוררים כרגע בארה"ב, ובמקביל גם נעשים בהן ניסיונות להטיל את האשמה ב"חשוד הקבוע" - היהודים...

וזהו בדיוק מקור הפחד הגדול ביותר הרודף את העם היהודי לאורך ההיסטוריה. כאשר יש הרעה במצב, בכל מדינה שהיא, אחינו היהודים מתחילים לדאוג, משום שקשיים כלכליים מהווים בד"כ זָרזָים לאנטישמיות מתפשטת ולכך אין להתייחס בקלות-ראש.

לדוגמא: בגרמניה של שנת 1928, השיגה המפלגה הנאצית רק 2.6% מקולות הבוחרים. לעומת זאת, לאחר תחילתו של השפל הכלכלי הגדול של 1929, הנאצים כבר שיפרו את מצבם והשיגו 18.3% מן הקולות, ומשם השתלטו באופן מוחלט על האומה הגרמנית כולה.

ואכן, החשש מפני האשמתם חסרת הבסיס כמקור לקריסה הכלכלית, הולך וגובר בקרב בעלי-הון יהודיים בכל רחבי העולם. "באופן כללי - האיבה והטינה כלפי העשירים ממילא הולכת וגוברת", מסביר בנימין הריס, כתב העיתון ג'רוזלם פוסט, "והטינה הזו מופנית בעיקר כלפי אלה שהונם בא להם מפעילות בבורסה, בנדל"ן או בשוק ההון", ומרבית בעלי ההון היהודיים בעולם אכן השיגו את הונם בדרכים אלה.

בארה"ב למשל, בקהילת אנשי-הציבור הבולטים בממשל, בהון ובעסקים - יש יהודים רבים, גם במשרות רמות. חלקם גם נשאו משרות במוסדות פיננסיים כושלים ופושטי-רגל, כגון בחברת "האחים ליהמן". (ג'.פ.).

"כפי שגם נוכחנו כאן בארה"ב לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, כאשר חוסר הביטחון והצרות מתגברים בכלכלה או בזירה הבינלאומית - היהודים הופכים מיד להיות השעיר לעזאזל, וסיפורי הבדייה האנטישמיים המכוערים קמים לפתע לתחייה", אומר אברהם פוקסמן, מנכ"ל הליגה למניעת השמצה בארה"ב. לדברי הליגה למניעת השמצה, חלה גם עליה חדה בפרסומים של חוות דעת ותגובות הציבור על נושאי כלכלה באינטרנט.

השבועון האמריקאי ניוזוויק, פירסם כבר בחודש יוני האחרון שסכומי התרומות האמריקאיות לארגוני צדקה בארה"ב ומחוצה לה ירדו פלאים. אמנם אין מספרים ברורים בקשר לכך, אך ארגוני צדקה רבים, כמו "צבא-הישועה" למשל, מאשרים את העובדה ששיעור התרומות, אכן נמצא בירידה.

המשבר בשוק הכספים יוצר ללא ספק תחזית לתרחיש הגרוע ביותר מבחינתם של ארגוני הצדקה: הצרכים רק יגדלו בעוד שהתרומות תיפחתנה.

אחד ממשרדי הניתוח הכלכלי בוושינגטון פרסם תוצאות סקר שערך בין 72 מוסדות ללא כוונת רווח (מלכ"רים), עם סך כולל של 36 מליון תורמים. עפ"י תוצאות הסקר צנח מספר התורמים הרשומים בכ-4 אחוזים, וסך ההכנסה ירד במקביל ב-2%. זה אולי לא נראה הרבה, אך אם נוספים לשיעור זה גם שיעור האינפלציה ושיעור הגידול הטבעי - ירידה בהכנסות, אפילו קלה מסוג זה, מורגשת מייד.

מעניין לראות שבארה"ב, בשנת 2007, חל גידול רק בתרומות לארגוני צער בעלי-חיים וארגונים לשמירת הסביבה, בשיעורים של 5.1% ו-4.4% בהתאמה!

עם ההאטה הכלכלית והמיתון הצפוי, סביר להניח שנתינה למטרות צדקה תפחת מאוד לא רק למשך שנה זו, אלא גם בשנה הבאה. תרומות למטרות צדקה נמצאות בדרך כלל בפיגור מתמשך, משום ש"אתה קודם משלם את חשבונותיך השוטפים, ורק לאחר מכן אתה נותן למטרות צדקה", כפי שמסביר מנכ"ל אחת מחברות הייעוץ המתמחָה בסיוע למלכ"רים בגיוס תרומות. (השבועון ניוזוויק, 12 יוני 08).

אותו מומחה גם טוען שהדרך הנושאת את הפרי הרב ביותר במאמצים לגיוס תרומות היא, כאשר אנשים פונים לידידיהם וחבריהם לעבודה, פנים אל פנים.

מוסדות צדקה רבים מנסים להקדים תרופה למכה, ומנהלים את מסעות הגיוס שלהם כבר עכשיו, לפני שההתדרדרות במימון תכה בהם ובתורמיהם. אותם גופים גם מנסים למצוא דרכים שונות "למתוח את הכסף", וליעל את דרכי הוצאתו. חלק מהם אולי גם מאמין שהממשלה תכסה גם היא חלק מן ההוצאה. (ג'.פ. 7 אוק. 08).

   סיפורי חיילים

ירחון מעוז, אוקטובר 2008 , תשרי - חשוון, התשס"ט

עד לפני זמן מה, נאלצו חיילים, שנהגו בפתיחות לגבי אמונתם המשיחית, לחוות תקופת שירות צבאי מאתגרת למדי. צה"ל נהג להתייחס אליהם בחשדנות, והניח שהמאמינים בישוע משתייכים לאיזושהי כת מוזרה, דבר שהניע אותו שלא למנות את המאמינים לתפקידים הדורשים אחריות. אך, ברבות הימים, החלו שוב ושוב להיווכח ביחידות מסוימות, שהחיילים המשיחיים הם למעשה יציבים, אחראיים ומצטיינים בכל תחום.

בימים אלה, ניתן למנות בכל זמן נתון, מצבה ממוצעת של כ-200 חיילים מאמינים. חלקם אף משרת בתפקידי מודיעין, דבר שבעבר נמנע מהם לחלוטין. מספר המאמינים בישוע המגיעים לעמדות קצונה, גם הוא גדל בהתמדה, אף שהצבא מודע לאמונתם.

יחד עם זאת, ישנם חיילים מאמינים שגם בימים אלה נאלצים עדיין להיאבק בהתנגדות נחרצת כלפיהם, בעיקר מצד קצינים דתיים. בשל כך, זקוקים חיילים אלה לתמיכה מצד קהילותיהם, אך גם לתפילת תמיכה מצד אוהבי ישראל בתפוצות.

מסיבות ברורות אנו מנועים מלהציג בתמונות את פניהם של שני החיילים שאת סיפוריהם האישיים תמצאו להלן, אך העדר פניהם לא צריך למנוע מכם מלחוש את הלך הרוח שלהם ואת דופק לבבם.                                    

שירה סורקו-רם 

שירות צבאי בערי-ישראל העתיקות

במשפחתי אנו אנשים חזקים באמונה המשיחית, ואנו מאמינים שאלוהים השיב אותנו למולדתנו, בדיוק כפי שנחזה והובטח ע"י משה והנביאים. אך חיינו כאן לא

היו קלים: אני נשלחתי לפנימייה לילדים ממשפחות מועטות יכולת, וזו הייתה עבורי תקופה של בדידות נוראה, בעיקר בהתחלה. לאחר זמן מה סיימתי את לימודי התיכוניים באחד הקיבוצים המובילים.

כמו בקיבוצים רבים בארץ, גם בקיבוץ בו שהיתי היה גרעין חזק של נוער בעל השקפה ציונית חזקה, וחדור ברצון עז להגן על המולדת. לרובנו, ואני בתוכם, הייתה שאיפה לשרת ביחידות קרביות. התקבלתי ליחידה קרבית חדשה יחסית, שטרם הספיקה לרכוש לעצמה מוניטין כמו של יחידות מפורסמות, גולני למשל... למרות אכזבה מסוימת שהייתה לי, החלטתי לתת לצבא את המירב, ללא תנאים מוקדמים, וללא תלות במקום ההצבה. לא חלף זמן רב, ונודע לי שפלוגתי הוצבה לתעסוקה מבצעית ביו"ש.

בהמשך השירות נבחרתי לצאת לקורס מ"כים, ומצאתי את עצמי שוב בתקופה של אימונים קשים. ככל שהאימונים הפכו להיות אינטנסיביים יותר, כך החלה להטריד אותי הברך הימנית שלי עם כאבים כה חזקים, שבקושי יכולתי ללכת. כשנסעתי באוטובוס למשל, נאלצתי לפשוט את הרגל קדימה. הכאב היה כה בלתי נסבל, עד שחשבתי שאאלץ, לדאבוני, לפרוש מן הקורס. בעת שביקרתי בקהילה שלי - קבלתי תפילה והכאב פשוט נעלם לבלי שוב! 

סמוך לתחילת הקורס, הרופאים מצאו אצלי גוש בחזה. נשלחתי לבדיקות, ביניהן סריקת מוח, לבדוק אם יש איזושהי אי-סדירות שגורמת להיווצרות הגוש בחזה. והם אכן מצאו גוש זעיר גם במוח. בני משפחתי וקהילתי התפללו עבורי בלהט רב. כל סוג של ניתוח במוח פירושו חסל סדר קריירה צבאית. המשך הבדיקות הראה שהגידול אינו מסוג ממאיר, ואינו מסוכן. הם הסירו את הגוש בחזה, ומייד אחרי זה חזרתי לשירות. לאלוהים מגיעה כל התהילה עבור הריפוי שהעניק לי!

זכורה לי פעם, בה עמדנו לפני פשיטה על שכם לצורך פעילות אנטי-חבלנית. קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, שביקרה באותה עת בארץ, הפעילה לחץ כבד על ממשלת-ישראל, והפקודה "חדל" לא אחרה להגיע היישר מראש הממשלה... 

מן המידע שנאסף משני הנערים, הסתבר שלמחבלים הייתה תכנית לבצע פיגועים במשך ראש-השנה, ושהם, למעשה, הצליחו, מבעוד מועד, להבריח לתל-אביב חלק מן הדרוש להרכבת המטענים. אסון נורא נמנע בזכות העירנות של אנשי היחידה שלי.

עד לפני מספר חודשים הייתה בשכם תשתית חבלנית נרחבת ביותר, עם תאים חבלניים רבים.

אני מאמין שאלוהים אכן מברך את מעשיה של היחידה שלי, משום שהעובדה היא, שמספר התאים החבלניים הקיימים בה כיום הוא מועט ביותר. למעשה, כשהמחבלים בשכם חושבים שאנחנו עומדים לפעול בעיר, הם פונים, כאמצעי אחרון, למשטרת הרָשות בבקשה להיאסר, וכך מונעים מצה"ל את הגישה אליהם. מובן מאליו שברגע שצה"ל יוצא מן העיר עם תום פעילותו שם - הרשות משחררת אותם מן המעצר הפיקטיבי...

בימים אלה, מועברת היחידה שלי משכם לפעילות בבית-לחם, עקב התחזקות ארגון הג'יהאד האסלאמי שם. 

חיילים הנמצאים תחת פיקודי כמו גם יתר חברי ליחידה, יודעים שאני מאמין משיחי. הם יודעים שבשבתות שבהן אני בבית, אני מבקר בקהילה שלי. הם גם יודעים שאני אוהב את אלוהים. בשלב זה לא נראה לי שאיכפת להם במיוחד. אך היו ימים בהם חייליי ראו אצלי כרטיסים זעירים, עם פסוקי-הבטחה ממזמורי תהילים - וכולם רצו כאלה...  יום אחד הופעתי עם מהדורת-כיס של ספר מזמורי תהילים שקיבלתי מארִי, ושוב אותה תופעה: כל החיילים ביקשו גם. מפקד הקורס בו השתתפתי הוא איש דתי, ולמרות ידיעתו על אמונתי, אמר לי פעם: "אני יודע שתהיה מפקד טוב, משום שיש לך ערכים חזקים, המנחים אותך בחייך".

אני מתכוון לצאת לקורס קצינים, דבר שיצריך בוודאי חתימה להמשך שירות בקבע. אך מאחר ואני רואה בשירות בצה"ל זכות ולא חובה - אשמח לתרום את חלקי בהגנה על הארץ הזו, הארץ שאלוהים העניק לאבותינו.

"הצופן המשיחי" - כתבת "ידיעות אחרונות" מסתננת לקהילת "תפארת ישוע"

מאת: שירה סורקו-רם

      "כת המטבילים" - כפי שנכתב בכותרת הכתבה. אפקט ההאפלה של תמונת השער נועד

 להציג אותנו כמוזרים וחשאיים.

בחודש מאי האחרון, ערך ארגון "יהודים למען ישוע" מסע בישור נרחב בהשתתפות ישראלים ומתנדבים מחו"ל. הם התפרסו ברחבי הארץ, במטרה להעניק לתושבים הזדמנות להעלות שאלות ביחס לאמונה בישוע. במסגרת המסע בתל-אביב, קיבלה מהם עיתונאית אחת עלון הסבר אודות ישוע, משיח-ישראל.

לאחרונה, גדל מספר המאמינים בארץ בשיעור מהיר יותר מאי-פעם. לאמתו של דבר, נכתבו אף מאמרים רבים המביעים, כפשוטו, יחס חיובי כלפי היקף הנוכחות בקהילות משיחיות בארץ ואורח-החיים שהן מנהלות (ראה עמוד  9).

נראה, שעורכי "ידיעות-אחרונות"- העיתון הנפוץ ביותר במדינה, במאמציהם לשמר מעמד זה, בוחרים תמיד בנושאים המוזרים, מעוררי-הסלידה והמרתיעים ביותר. "ידיעות" הצליח לשמור על מקומו כעיתון מספר אחד, ע"י כך שברבות הימים התפתח ל"צהובון" במלוא מובן המילה, שמטרתו העיקרית היא למכור עיתונים בכל מחיר.   

תחיה הגיעה לקהילה כשארי ואנוכי שהינו בגרמניה. בהיותה אישה צעירה (28), היא החלה ליצור קשרים עם הצעירים בקהילה. היא השתתפה במספר אסיפות, עד שבתחילת אוגוסט ארי קיבל שיחת טלפון לא נעימה מאחד מעורכי העיתון. העורך פתח את השיחה בהאשמה חמורה ש"אתם ממירים קטינים לנצרות" ללא הסכמת ההורים - חשש לעבירה חמורה בארץ.

שלושה ימים מאוחר יותר, ביום ו' ה-08.08.2008, התפרסמה במוסף השבת של העיתון ("7 ימים") כתבת שער גדולה בת 9 עמודים, מרושעת ומעוותת

לחלוטין. מטרת הכתבה היא כמובן להלך אימים על הציבור - להוכיח שיהודים משיחיים הם קבוצה מסוכנת, פורעת-חוק ומיסטית, המורכבת, רובה ככולה, מאנשי שוליים שלא הצליחו להשתלב בחברה.

"ידיעות-אחרונות" עושה שימוש בכתבותיו בסגנון התבטאות מלא שנאה, בדיוק כפי שעושה ארגון החמאס במאבקו נגד ישראל, וכפי שעושים ארגונים אנטישמיים נגד היהודים בעולם. והתוצאה: תדמית-נלעגת ביותר של המאמינים, ללא מעלה אחת טובה לרפואה!

בתמונת השער של המוסף נראה אחד ממנהיגי הקהילה, כשהוא מתפלל עבור אישה צעירה. למרות שהתמונה צולמה באור יום מלא - היא נראית אפלולית, ירקרקה ומפחידה. התמונה פרוסה לה על פני כל עמוד השער של השבועון, ועליה כותרת בולטת לתפארה: "כת המטבילים". אמנם איננו יכולים לפרסם כאן את כל תשעת עמודי הכתבה הקרויה "הצופן המשיחי", אך בכל זאת נצטט כאן מספר מובאות.

      כתבת העיתון (במרכז) התחזתה למאמינה משיחית. היא הביאה איתה "ידידה" שצילמה עבור העיתון.

25 במאי: לחדור לכת המשיחיים

שמי תחיה ברק, עיתונאית, בת 28, יהודייה. בחודשיים וחצי האחרונים לבשתי כסות אחרת. פלאייר, אחד מאלפים שחולקו ברחובות ישראל במסגרת קמפיין של "יהודים למען ישוע", שלח אותי למשימה עיתונאית ארוכת טווח: חדירה לקהילת היהודים המשיחיים כאחות מן המניין.".

(משמעות השם "ישוע" מתייחסת לישועה, בעוד שהכינוי "ישו" מבוסס על ראשי-תיבות "יימח שמו וזכרו" - ישראלים העושים שימוש בכינוי זה אינם יודעים בדר"כ את משמעותו שניתנה ע"י ההנהגה הרבנית לפני מאות שנים - זאת שסרבה לקרוא לו "ישועה").   

ותחיה ממשיכה: " במשך שבועות ארוכים נזרקתי ליקום מקביל. הפכתי לחברה אדוקה בכת עתיקת- יומין, המשלבת בליל אמונות, סמלים ומסורות מדתות שונות. אברהם אבינו עם ישו, תנ"ך עם הברית החדשה, טלית עם טבילה, חגי-ישראל עם לחם הקודש, וגם שטן מאיים, האורב בכל פינה ומופיע בדמות אדם, מדוזה או יצר הרע".

מרבית כתבתה של תחיה מתמקדת במה שהיא מכנה "פעילות מיסיונרית", אחד המושגים השנואים ביותר על החברה הישראלית. בהתאם לתפיסתו של הישראלי הטיפוסי, "מיסיונר" הוא זה ששם לו למטרה להשמיד את האומה היהודית. וכיצד הוא משיג את מטרתו לפי תפיסה זאת? ע"י הפיכת יהודים למומרים נוצרים, וע"י כך מופחת בהדרגה מספר היהודים בעולם. בואו ונהיה כנים: עבור מרבית בני עמנו, הרעיון שיהודי יכול להאמין בישוע ובו זמנית להישאר יהודי, הוא עדיין בלתי נתפס... בהתאם לתפיסתם רק "נוצרים" (במשמעות "גויים") יכולים להיות חסידים של ישוע, אך בשום אופן - לא יהודים! לכן, התייחסותה העקבית של תחיה למונח "פעילות מיסיונרית" היא בעלת השפעה מתסיסה, הגורמת לחשש הולך וגובר בקרב הציבור.

   שמאל למעלה: ארי ומנהיג הנוער, מוטי, מטבילים מאמין חדש.  שמאל למטה: ארי משוחח עם תחיה ברק, לאחר הטבילה. באותו שלב היא עדיין התחזתה למאמינה. ימין: יעקב דמקני מביא מאמינים מתנדבים מחו"ל לשיר לחיילי צה"ל במחנותיהם.

כאשר עיתונאים בארץ מדברים על פעילות מיסיונרית, הם בעקיפין עוסקים בהגדרה סוציולוגית: לטענתם, ציבור היעד של "המיסיונרים" בנוי רובו ככולו מאנשי שוליים, מהמדוכאים והמקופחים בחברה, ולכן הם מהווים שלל קל ללכידה. ומאידך, ישיבו המאמינים שבינינו לתיאור זה של הדברים, שאלוהים בלבד הוא זה המסוגל לגרום לשינוי בליבו של האדם ולהפוך אותו לבריה חדשה. אנשים יכולים, אולי, להעמיד פנים למשך זמן-מה, מתוך מחשבה שהדבר יביא בעקבותיו עזרה חומרית, אך כשזו אינה מופיעה - מעמיד-הפנים פונה לו במהרה לדרכו שלו.

"את השבתות שלי ביליתי בתפילות אקסטאטיות ארוכות, ואת יתר ימות השבוע הקדשתי לפעילויות מיסיונריות אגרסיביות ואירועים חברתיים פנימיים של הקהילה. קניתי את אמונם, והם - אט אט - הכניסו אותי לעולמם.

טפח אחר טפח נחשף לפניי עולם משיחי-רוחני שבסיסו קהילה סגורה ומחבקת, לעתים ממגנטת, המהווה בית חם ומגונן ללא מעט אנשים שהתקשו למצוא את מקומם בחברה הישראלית- ורגע לפני שנרמסו בשוליה מצאו מפלט בחיקו של ישו: נערים אובדים שהידרדרו אל סף הפשיעה, חרדים שחזרו בשאלה וסבלו מהתנכרות משפחותיהם, חיילים בודדים, עולים, עובדים זרים".

באותו מעמד גם נאמר לתחיה: ""זו קהילה גדולה, עם הרבה צעירים והרבה רוח הקודש. אני בטוחה שיהיה לך טוב שם". וכך, ברגע אחד, יוצא לדרכו המסע, שבסופו אני נדונה למצוא את עצמי מבולבלת וחצויה. מבולבלת ובוגדת. יהודית אשת קריות שכזו".

וכך תחיה ממשיכה לתאר את התרשמויותיה מאסיפת-השבת של קהילת "תפארת-ישוע":

31 במאי: להתפרק באקסטאזה דתית

"ברוך הבא, ישוע, אנחנו מזמינים אותך לבוא". אני נכנסת לאולם התפילה כשהשיר הזה מושר בקול אדיר. על הבמה קלידנית, גיטריסט, שלוש זמרות, חצוצרן ומתופף. המשיחיים עומדים על הרגליים, חלקם רוקדים. כולם שרים בריכוז, באקסטאזה דתית, באמונה יוקדת. ידיהם פרושות מעלה. המילים מוקרנות על מסך גדול, אבל אף אחד לא נזקק להן.

כל זה קורה בפאתי אזור התעשייה של דרום תל אביב. הכניסה עוברת בין בניינים מקולפים. בקומת הכניסה פיצוצייה קטנה ובסמוך תחנת דלק. באזור, כך מספר אחד האחים, יש גם קזינו ועסקים מפוקפקים אחרים.

 שמאל למעלה: תחיה מחלקת עלונים כמתחזה להיות מאמינה.  שמאל למטה: חברי הקהילה בשעת תפילה משותפת.  ימין: יעקב דמקני עם חיילים.